צביקה קליין סיפר בפוסט ויראלי על החוויה הקשה שעבר בראיון למכון מנדל היוקרתי, בו לעגו לו על לקות למידה. בעקבותיו כתבו עוד מרואיינים על חוויות דומות. דנה אלאלוף חוותה אף היא הטרדה קשה בראיון קבלה למכון מנדל, וכתבה פוסט שעורר סערה:
"גם אותי השפילו בראיון למנדל.
עברו 5 שנים. זו לא טראומה או משהו, אבל בהחלט אירוע משפיל שלא אשכח.
יום הראיון בקרן מנדל. מנהיגות בתרבות יהודית, כך הם קוראים לפרויקט.
קדמו לו כמה שלבים ששאבו ממני זמן רציני שבא על חשבון הניקיונות הפסח.
לא יודעת למה ניסיתי בכלל להתקבל.
אישה, מזרחית, דתיה. עור שחום ומטפחת – זה בדרך כלל יותר מדי בשביל מקומות כאלה.
אבל בשביל מלגה נאה, קיוויתי להיות עלה התאנה. הרי חייבים אחת כזאת בכל מחזור.
הופתעתי ושמחתי לעבור את כל השלבים, ועד הראיון כבר התקרבה עונת הקיץ.
חיפשתי לי שמלה הולמת שארגיש בה הכי נוח, ואוורירית שתתאים לנסיעה חמה באוטובוס הירושלמי.
התאמתי מטפחת עדינה לא בולטת מדי ויצאתי.
באוטובוס גלגלתי לעצמי שוב מחשבות על מה אספר להם – על חשיבות הלימוד וההיזכרות במנהגים והתורה שבעל פה של נשות יהדות המזרח, על כתבי חכמי ספרד – אוצרות שטרם התגלו כראוי בציבור, כמה פרויקטים מדהימים אפשר להפיק, איזו בשורה לציבור הישראלי
נכנסתי לראיון.
שני גברים ואישה מקבלים את פניי בצידו השני של שולחן ענק בסגנון פוטין.
עוברים על קורות חיי – "מנהלת תכנית בית מדרש לנשים בארגון ממזרח שמש"
"אה, ממזרח שמש… אני מבינה שבגלל זה באת עם שמלה בסגנון אתני? כדי להדגיש את זה?" שאלה המראיינת. "או שאת בדרך כלל מתלבשת ככה?"
עוד לא עיכלתי, והיא ממשיכה: "דווקא שמלה יפה, הייתי לובשת אותה. רק בלי הגופייה הזאת מתחת, נראה לי חנוק מדי".
מה? שמעתי טוב?
יושבת מולי מראיינת המתיימרת להציג עצמה כ"פמיניסטית", מעירה לי על הלבוש החנוק שלי, בפני שני גברים.
נחנקתי.
ממשיכים. אני מספרת קצת על תדרשי ועל פרויקט החכם היומי בו עבדתי כמאתרת קטעי לימוד בזמנו.
הפעם הגבר יורה לעברי שאלות, "למה בחכם היומי אין חכמות נשים?"
אכן, דבקים בקו פמיניסטי.
"יש כמה חכמות בודדות" אני עונה לו, "אבל לא היו נשים רבות שכתבו כתבים, לכן הן פחות נכנסות להגדרת הפרויקט. בשביל זה יש את תכנית תדרשי, שעוסקת בתורה בעל פה של נשים"
"דווקא יש הרבה נשים חכמות שכתבו!" הוא תוקף, "היו הרבה נשים רפורמיות שכתבו הרבה ספרים ומאמרים".
אני בקושי מספיקה לענות, ויורים לעברי עוד ועוד שאלות.
"והאם תכניסי את כתבי הרפורמיות לתכנית תדרשי? ובכלל, יש גם עוד אישה יהודייה שכתבה כתבי חכמה, נכון אחר כך היא התנצרה, וחלק מהספרים היא כבר כתבה כקתולית. אבל זה פרט שולי! בכל זאת אישה".
מכאן והלאה הראיון הופך לקטע גרוטסקי בתכנית פופוליטיקה, ובקושי נותנים לי להשחיל מילה.
בדיעבד, היום קראתי אצל מנהלת התכנית, חן סרור ארצי, על כך שההתקפה הזאת היא חלק משיטה מסודרת: "בראיונות רבים המראיינים מבקשים לדמות קונפליקט, בכדי לבחון מול המועמדת יכולתו להתנהל במרחב קונפליקטואלי. רבים מגיבים ברפלקטיביות ופתיחות. אחרים מתגוננים ומסתגרים".
יצאתי מחדר הראיון. חיכיתי בתחנת אוטובוס, והבנתי שנעלבתי. ממש.
בבית פגשתי את בעלי ופשוט בכיתי. אמרתי לו שאני מרגישה שחוויתי אלימות.
התהלכתי עם תחושה קשה כמה ימים. פרקתי עם כמה קולגות ומרצה שאני מאוד מעריכה, הם לא הופתעו יותר מדי.
ברוך ה' שלא שם חלקנו עם יושבי קרנות."
הפוסט של דנה עורר סערה נוספת, ומכון מנדל הגיבו גם בדף הרשמי וגם בקיר של דנה. מנגד, עלו ברשת קולות שהסערה היא התבכיינות מפי אנשים שלא התקבלו למכון.
שוחחנו עם דנה על משמעות המילה מנהיגות וכיצד חלק מהאנשים חושבים שהמושג מנהיגות טומן בחובו גסות רוח ורמיסת הזולת. דנה שיתפה:
"הם מביאים את האדם לסיטואציה שבה יחסי הכוח הם לגמרי לרעתו, הוא זקוק לכסף ולקשרים הללו, הוא זה שרוצה את קידום הפרויקט שלו ופתיחת הדלתות שמכון מנדל מעניק, ואז משפילים אותו ורומסים את כבודו. מי ששרד את החוויה המשפילה- הוא ראוי לתואר מנהיג בעיניהם. מזהים מנהיגות עם תוקפנות או עם יכולת להתמודד עם תוקפנות.
עכשיו, הם מעמידים את האדם מול קונפליקט, אבל מה שהם נתנו לי להרגיש זה שיש רק תשובה אחת נכונה בעיניהם לשאלה שלהם, וזו לא התשובה שאני מאמינה בה. כלומר, לא מאפשרים לבן אדם להביע את עצמו ואת הפרויקט שלו אלא מאתגרים בשאלות מטרילות כמו למה לא ללמוד את כתביה של נזירה נוצרית בתכנית שבה לומדים את חכמת נשות יהדות מרוקו. כדי שאני אצא חשוכה וגזענית או מצומצמת שלא משלבת עולמות שונים בתכניות שלי.
הרגשתי שלא הקשיבו באמת למה שיש לי להציע. וממילא לא שקלו כראוי את מועמדותי"
