בדיון הזה אני רוצה רק אנשים שחשובה להם הדת. השאר מוזמנים לגלול הלאה או לקרוא בלי להגיב. הרשת סוערת בדיונים על פסק הדין של תוקף לפשרה של 16,000 ש"ח פיצויים מרכבת ישראל לתובעת שהסדרן ביקש ממנה לקום עבור המניין המתקיים ברכבת. החל מתגובת "הם רק ביקשו, זכותה לסרב, למה לתבוע?" וכלה ב- "מה הקטנוניות לסרב? למה לא להתחשב? אין סיבה מלבד אנטי לדת, היא לא בסדר שהיא לא קמה".

אז ככה. באופן כללי יש לאנשים זכות לסרב לכל בקשה, אבל אדם מתחשב וטוב לב, ממעיט בבקשות מזולתו,  בטח לא באופן חוזר ונשנה. כי יש אנשים שקשה להם לסרב. כי בחלק מהסיטואציות ישנם פערי כוחות מובנים, כמו מבוגר שמבקש מילד לעקוף אותו בתור; רוב הילדים לא יאזרו כוח מולו לסרב ולעמוד על זכותם להגיע לתורם ללא עקיפה. אדם מנומס ממתין לתורו ולא מבקש מלכתחילה לעקוף, מהסיבה הפשוטה שכולנו שווים, והזמן של האחרים יקר בדיוק כמו הזמן שלו. לבקש לעקוף, לבקש שאחרים יזוזו בשבילך- זה למקרי קצה שממש צריך. לא כדרך חיים ולא כנורמה.

 לצערנו בישראל לא מספיקים כללי נימוס, אלא החוק קובע (בעקבות פסיקת בג"ץ) שלאותה אישה שקנתה כרטיס מרכבת ישראל, יש זכות לשבת בנחת בכל מקום שתבחר בלי שיבקשו ממנה לזוז. הטרדת נוסעים בעניין מקום מושבם היא עבירה פלילית; החוק הזה נחקק כתוצאה מהטרדה רבת שנים של נשים בקווי מהדרין תוך צעקות והשפלות לנשים שסירבו לקום ולעבור לצד האחורי של האוטובוס. במקרה שלנו, לא רק שהסדרן לא הגיע כדי לומר למתפללים שאסור להם להטריד נוסעת בנוגע למקום שבחרה לשבת, אלא הטריד אותה בעצמו וביקש ממנה בתוקף סמכותו כסדרן, לעבור מקום.

 כאשר מתקיים מניין תפילה במרחב שאינו בית כנסת, דבר המתרחש שלוש פעמים ביום בעשרות מרחבים בישראל, אי אפשר להניח שכולם יזוזו עבור המניין כל הזמן, עצם הבקשה החוזרת ונשנית- פעם ממניין כזה, פעם ממניין אחר- הופכת את המניינים למטרד ציבורי, וזה עצמו חילול השם גדול, ומצווה הבאה בעבירה. במצב כזה מוטב שיתפללו ביחיד. 

העיוורון של גברים חרדים ודתיים לגבי החוצפה שבבקשה מהזולת לזוז, נובע מכך שבמרחב הדתי הם רגילים שהנשים מתאדות מהשטח מרצונן כל אימת שמתארגן מניין. אבל העיוורון הנשקף בתגובות אינו רק לגבי מניין. נשים חרדיות מחונכות מגיל אפס להתחשב בגברים במגוון דרכים ללא קשר לתפילות. אנחנו לא רצות ברחוב (או רצות בשעה שאין איש ברחוב) כדי לא להכשיל, אנחנו לא רוקדות במרחב שבו יש גברים גם אם ממש בא לנו בשמחת בית השואבה או כל אירוע שמח אחר, לא שרות, ומתלבשות בצניעות. נשים חרדיות לא יעברו בתוך התכנסות של גברים, ולכן אם גברים מתכנסים להפגנה או תפילה על המדרכה, הם חוסמים אותה בפועל למעבר נשים. בעוד לגבר החרדי אין בעיה לעבור בתוך התכנסות נשית, לדבר בפני נשים, ללמד נשים וכן הלאה, כך שההפרדה אינה צדדים שווים. גם הצד האחורי של קווי המהדרין הוא למעשה מעורב, ולכן דברי ההבל על "הגנה על נשים" או "מרחב נשי" מפיהם של דוברי הרעיון הזה אינם נכונים, בנוסף לחוסר הנוחות שבמושבים האחוריים המוסיף קושי על הקושי הכללי של נסיעה מתישה בתחבורה ציבורית.

כלומר, הרבה לפני הבקשה ההיא, נשים מצמצמות עצמן עבור גברים. "הוא רק ביקש" טוענים הגברים, אבל בקשות "תזוזי אנחנו עושים מניין" באות אחרי הרבה מאמץ שהיהדות מחנכת אותנו, הנשים, לעשות עבור הגברים, ולצמצם את נוכחותינו במרחב למינימום. הגבר החרדי המצוי רגיל לכך שהעולם בנוי עבורו והנשים זזות למענו, הוא לא מבין בכלל מה הקטע של האישה לשבת ברכבת דווקא מול הפרצוף שלו כשהוא מתפלל, מבחינתו היא פרובוקטורית ושונאת דת. למעשה היא סתם אישה שקנתה כרטיס ורוצה שלא יפריעו לה. במצב הקיצוני של הדברים, אצל חסידי גור, גם אישה שיושבת בקדמת האוטובוס ללא שמתקיים מניין סביבה, היא פרובוקציה מכוונת להרגיזם. כאשר הצדדים כל כך רחוקים בהבנת המציאות, אין פלא שמגיעים לשיח חרשים שבו החוק ובית המשפט צריכים להכריע. 

מנייני הקורונה אמנם שימחו מאוד נשים חרדיות בכך שקירבו את התפילה לבית, ואיפשרו השתתפות בתפילה תוך כדי שהיה עם הילדים בבית, לנשים שבדרך כלל יכלו להגיע רק לזמן קצר לבית הכנסת. אך מיקומם של חלק מהמניינים במעברים ובכניסות לבניינים, חסם בפועל את המעבר לנשים. גם אני כנוסעת בתחבורה ציבורית שמחה שמקימים מניין בסמוך לי, ועונה אמן בקדישים. אין פה שיח נגד הדת, אלא בקשה לפקוח עיניים לקיומו של הזולת הנשי.

 התחבורה הציבורית ובכלל המרחב הציבורי אינם רק של דתיים, הם לא בית כנסת, ולא כולם שמחים שמקימים להם מניין מול הפנים. למעשה הדבר דומה לחבורת בני נוער שנכנסים ומרעישים בקרון. גם דתיים, לא תמיד שמחים בזה, נניח אם הם כבר התפללו אך מחויבים כעת לענות אמן ולעמוד לקדושה, או נשים שחשות לא בנוח עם זה, דווקא משום שחונכנו להיעלם מהשטח כשיש מניין. גם כשמקימים מניין, על המתפללים לדעת שמדובר בהפרעה לנוסעים, ולכן עליהם להפחית את ההפרעה למינימום. בטח ובטח לא לבקש מנשים לזוז מהאזור. אין כזה דבר "הם ביקשו בנימוס". עצם הבקשה היא חוסר נימוס. ולא, אין לנו דוגמא מקבילה לרעיון של מניין, משום שגם חבורת בני נוער הרועשת ביותר שקיימת בקרון, לא ביקשה מאחרים לזוז עבורה. 

 מי שחשובה לו ההלכה שאין להניח תפילין מול אישה גלוית ראש או לא צנועה, מוזמן להתפלל בבית כנסת. או לעבור קרון ולהתפלל ביחיד. המתפלל ברכבת צריך לקחת בחשבון שהיא לא בית כנסת וממילא אין בה התנאים הנדרשים לבית כנסת, ויש בה נשים. 

הקרון שבו נעשתה נורמה להתפלל במניין ואף הכניסו לשם ארון קודש וספר תורה בהסכמת הרכבת, הינו קרון המיועד במקור לנכים, ונוח במיוחד לנסיעת אמהות עם עגלות שלא רוצות לחסום את המעבר אך כן לשבת ליד העגלה. מיותר לציין שבעת התפילה מאוד לא נוח לבעלי מוגבלויות להיות שם, קל וחומר לנשים עם עגלה שצריכות להניק או לחתל את התינוק. אז נכון, המניין הוא חיסכון עצום בזמן עבור נוסעים דתיים מהפריפריה שמנצלים את זמן הנסיעה להתפלל, אבל ראוי שידעו על חשבון מי הם חוסכים זמן. קיומה של הנורמה הזו לא גורע מזכותם של כלל הנוסעים להשתמש בקרון זה בלי שיבקשו מהם לקום.

לסיום, בנערותי הייתי נוסעת יום יום ברכבת ומתפללת שם בעמידה במקום שלא יפריע לשאר הנוסעים. פעם אחת העיר לי איש דתי שזה לא צנוע שאני מתפללת כי אז אנשים מסתכלים עלי. אחרי כל זה, "הוא רק ביקש" הצטבר לכדי מאסה רצינית המצפה מאישה דתיה להיעלם מהמרחב. אז כן, לא נרוץ לתבוע אף אחד, רק נבקש שתהיו מודעים לכל זה.

Author: משה מאירסדוף