ליד ביתי בירושלים הולך ונבנה בניין כעור בסגנון פתח תקווה. אפס אלמנטים קישוטיים או התאמה סגנונית לירושלים, מלבד החיפוי המחויב בחוק של אבן ירושלמית. האירוניה היא, שאותו בניין משווק את עצמו בתמונות על גדר אתר הבניה כך: רוצים לגור בירושלים? (=תמונה של רחוב יפו באזורים היפים שבהם בניינים עתיקים מסוגננים, גגות אדומים, מרפסות צרפתיות ותריסים ערביים צבעוניים, כלומר, זה למה אתם רוצים לגור כאן,) ומיד לאחר מכן תמונה של הדמיית הבניין הנבנה כביכול אומרת: באנו לכער לכם את רחוב יפו!
במדינה מתוקנת ישנן תקנות עירוניות לכל שכונה ולכל בניין כיצד בניינים ברחוב זה צריכים להיראות ולהיבנות, ועל התושבים לשפץ את חזות הבניינים מדי מספר שנים, על חשבונם, בהתאם לתקנות. אחרת- מקבלים קנס. כך מדינות שומרות על ערים יפות שכיף להסתובב בהן ולהצטלם על רקע הרחובות היפים. מדובר בכפיה אמנם, אבל כפיה שהפרט מרוויח ממנה רחוב יפה, ואין לו אפשרות לייצר בעצמו מציאות של עיר יפה או רחוב יפה. בנוסף, למדינות וותיקות יש היסטוריה של אסתטיקה קישוטית, כך שגם כאשר הבניין עתיק הוא שומר על יופיו שמלכתחילה נבנה בצורה שנועדה להראות את יופיו, ולא רק כמבנה פונקציונלי של ארבע קירות פשוטים. גם במדינות בהן אין כל רגולציה בנושא, התושבים עצמם אוהבים לבנות מקושט וצבעוני בסגנון המקומי, אפילו באזורים עניים.
בישראל מרבים להתלונן על ברדק תכנוני בהיבט של צקצוק על מגדלים ללא הגבלת גובה, וכך רוב ההתנגדויות להולילנד ופרויקטים דומים הם על שינוי קו הרקיע וחסימת אויר ונוף. התנגדויות אלו לבניה לגובה ולציפוף עירוני, מנוגדות לצרכי האוכלוסיה ולהיגיון, כיוון שעיר טובה בנויה מבניינים שבהם הקומות התחתונות משמשות למסחר, חוגים וגני ילדים, כך שהאדם הממוצע לא יצטרך לנסוע. לשם כך צריכים לבנות, והרבה, ואין כל טעם בביקורת הרגילה במחוזותינו על עצם הבניה. נראה שרוב האדריכלים בישראל לא אוהבים אסתטיקה כלל, והבניינים הכעורים שהם בנו לא הופכים ליפים יותר בשל נמיכות קומתם. הבעיה של ערים ישראליות כעורות מורכבת מכמה גורמים.
- העדר תכנון עירוני ובקרה של אחידות תכנונית, כתוצאה מכך ברחוב אחד כל בית שונה, ואין סגנון ואופי מסוים לעיר. גם כאשר ביישוב מסוים ישנן תקנות כאלו, הדורשות מדיירי רחוב מסוים לבנות את בתיהם בסגנון אחיד, מתאספים התושבים לשנות את התקנון, כיוון שרוצים לבנות כל אחד בסגנון האהוב עליו. התוצאה- רחוב עם שורת קוטג'ים צמודי קיר שכל אחד מהם בסגנון שונה לחלוטין, לאחד גג רעפים, השני קוביה אפורה מודרנית. נדירים המקומות בישראל שבהם ישנו תקנון ואכיפה הגורמים לשורת בתים פרטיים צמודים להיות אחידה או דומה למראה. על רחוב עירוני שבו הבניינים אחידים אין מה לדבר כלל, פשוט וברור לעיריות בישראל שכל חברה בונה בסגנון שמתחשק לה, ורק במקום שבו חברת בניה יוצרת שכונה שלמה, נראה אחידות סגנונית כלשהי.
- השפעות סוציאליסטיות המאדירות את הצניעות והפשטות, כתוצאה מכך בניה פונקציונלית נעדרת קישוט. כן, אני יודעת שרבים מהקוראים חובבי סגנון מודרני או מה שמכונה "קו נקי" נעדר קישוטים, אך סגנון שכזה דורש מרחב, עומק, צמחיה ענפה מסביב שתשלים את החסר הקישוטי. כאשר דוחסים את הקו הנקי לדירות ארבעה חדרים צפופות בבניינים עתירי דירות בשכונה עתירת בניינים, לא נשאר שום דבר מהיופי של הקו הנקי והמודרני.
- זרמים רעיוניים באדריכלות שאמנם אפשר לכתוב עליהם הרבה מילים מפוצצות בתערוכה, אך בפועל העין רואה כיעור לכל מלוא הנוף הישראלי, כגון בניה טרומית, שיכונים, הסגנון הברוטליסטי של בטון חשוף, אם אפשר לקרוא לזוועה זו "סגנון". אמנם אדריכלי ואמני ישראל המאוהבים בעצמם יכולים לנאום על הרעיון המדהים של ברוטליזם החושף את שלד המבנה, אבל אנחנו נישאר עם הכיעור. המילים שלהם לא באמת מעניינות.
- העדר מסורת של אופי מבנה ציבורי: מבני ציבור אמנם נבנים בדרך כלל כאלמנט גדול ובולט בשטח, אך רובם הגדול סתמיים וחסרי אסתטיקה. גם זו מן הסתם השפעת תרבות הצנע הקומוניסטית. (הקומוניסטים, אגב, השאירו את המבנים העתיקים היפים שלהם במוסקבה ופטרבורג, רק במדינות הכבושות שלהם "שיפצו" את מבני הממשל והורידו מהם את כל הפאר. שוויון, אתם יודעים). מבחינתי, אין תחליף לסגנון הקלאסי, עם העמודים, הגג המשולש או העגול והקישוטים המרובים. רוצים להתאים יותר למזרח התיכון? בבקשה, פאר קישוטי מרוקו מתאים לאקלים ולצבעים כאן ככפפה ליד. המצב הקיים בו בונים ספריה לאומית כמבנה סתמי הדומה לתחנת רכבת תל אביב השלום, תחנת הרכבת בירושלים נראית כמו פרויקט סיום של תלמידי תיכון שזרקו צבע על הקיר, ובעיקר שולטת אווירת "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". חס ושלום שאדריכל ישראלי ישאף להתאים לאווירה ולמקום, הם רוצים להותיר חותם.
- ביקורת אדריכלית חונקת: פה ושם יש אדריכל שבונה בסגנון שמתכתב עם ירושלים, כמו במשכנות האומה וקניון ממילא, שם קושטו הבניינים בקשתות, שדרות עמודים, חלונות עם מסגרת ואבן הראשה, ואפילו גגות רעפים בגגות המגדלים. לצערי, בכתבות ביקורת אדריכליות פרויקטים אלו לא זכו לשבחים אלא רק לגנאי על ציפוף העיר, כאילו שיש ברירה אחרת לעיר צומחת. ביקורת שטחית זו מורכבת מאנשים שרוצים לראות את נוף ילדותם נשאר כמות שהוא עם אותם פחונים עלובים כפי שהיה, ומקוננים על כל בניה חדשה באשר היא. ביקורת כזו שלא לוקחת בחשבון את צרכי העיר הצומחת והאוכלוסייה, אין היא ביקורת המועילה במשהו לקידום יופי או סגנון בערי ישראל. באופן כללי, כתבות הביקורת על אדריכלות בישראל הפוכות מהעין של האדם המצוי: ביקורת זועמת על כל פרויקט יפהיפה, והאדרה עד כדי רומנטיקה של שיכוני פועלים או בתי באוהאוס המיועדים, משום מה, לשימור, למרות כיעורם.
בעוד רובינו מביטים באדריכלות הישראלית וחושבים לעצמנו "מה האדריכל הזה חשב לעצמו למען השם", בקרב בעלי המקצוע מתפייטים בהסברים מתוחכמים על כל כיעור וכיעור. סבורים הם שהמילים יכסו על מה שהעין כואבת. לחובבי הבניה הריקה הזו, אני אסביר: יופי עבורי הוא מה שאינו צריך הסבר. בית יפה או רחוב יפה הם המקום שנעצור להצטלם בו, המקום אותו נשאף לצייר. נוף השיכונים- מגדלים- ריבועים- מלבנים- חלק- אפור- לבן הישראלי לא מעורר חשק לא לצלם ולא לצייר, גם אם תכתבו הרבה פסקאות הסבר במילים גבוהות על בחירת החיפוי האפור. אה, וגם אם תצלמו ותציירו את פינות האשפה לאמנות המוצגת בתערוכה.
אחת השאלות בתחום היא, איזה סגנון צריך להיות כאן. בעיני, הסגנון המזרח תיכוני הוא המתאים ביותר לאקלים. חיפוי באבן ירושלמית מגן על הבתים מנזקי מזג האוויר טוב יותר מטיח שמתלכלך מאוד ומשחיר, ואבן הטובזה הבולטת נעשית אפילו יפה יותר כאשר היא מתיישנת. פיתוחי אבן, קשתות, קימורים, תומכי מרפסת מסוגננים, מעקות וסורגים מסוגננים וצבעוניים, קרניזים ומסגרות בולטות לחלון, כל אלו מוסיפים יופי למבנה, יופי שיישאר גם כאשר המבנה יתיישן.
גגות רעפים וכיפות עגולות נראים טוב יותר במבט מלמעלה אפילו כאשר הם בגובה רב, וגם דוד השמש או מנוע המזגן לא מצליחים לכער אותם. הגג השטוח הרגיל, לעומת זאת, מכוער מלכתחילה גם אם נחפה את מרחב דודי השמש שעליו. באופן כללי איש לא חושב בארצנו על הניראות של הגג, ותושבי הקומות הגבוהות בעיר "נהנים" מנוף דודי שמש ויריעות ביטומניות מחריד למדי. ציורי העיר ירושלים מלאים בגגות משולשים וכיפות, אך במציאות, נוף זה הולך ונעלם לטובת מלבנים כעורים חסרי צבע ונעדרי צורה.
ואם כבר מדברים על צבע: בחו"ל רגילים לצבוע בתים בצבעים שונים, הצבעוניות היא חלק מהנוף. בארצנו העדיפות היא תמיד ללבן, ואם מגוונים את הלבן הרי שזה בצבע אפור קודר ומשמים. גם לבן אינו באמת צבע, שהרי תמונה בשחור לבן אינה צבעונית. בנוסף, טיח צבעוני נראה טוב יותר גם כשהוא מתיישן ומתלכלך, בעוד שהטיח הלבן המכסה רבים כל כך מבנייני ישראל נראה זוועה תוך שנים ספורות. גם החלונות והתריסים בארצנו צבועים באותם גווני אפור/ לבן/ שחור או מקסימום צבעי מתכת זהובים, במקום מראה עץ או צבעים עזים כמו בחו"ל, המעניקים מראה מרענן וייחודי לבית. סורגים וחלונות בצבעי התכלת, הכחול והירוק שאפיינו את הבניה הערבית והיהודית בארץ ישראל העתיקה, הולכים ונעלמים לטובת עוד מאותו שעמום שחור- לבן- בז'.
תריס הברזל הירושלמי, פריט צבעוני המרבה להופיע בציורים על סמטאות העיר, הולך ונעלם, בין היתר בשל העובדה שאין דרך לסגור אותו מתוך הבית. ייתכן שהדרך היחידה לשמר את הפריט היפהיפה הזה בנוף הירושלמי היא המצאה של תריס שכזה בפתיחה חשמלית. סטודנטים להנדסה, קחו את האתגר ועזרו לקבלני ישראל לייפות את נוף העיר!
קיצורו של דבר: הנוף הישראלי האורבני חסר צבע, חסר צורה וקישוט, וכל כולו ריבועים ריבועים לבנים לבנים ולמעלה הדובדבן שבקצפת, דוד השמש המשלים את הכיעור. דרושים: מתכנני ערים בעלי עין אסתטית, רגולציה קשוחה לשיפור פני העיר, וקצת הבנה של האזרח הישראלי עד כמה סגירת המרפסת שלו משפיעה על מראה הרחוב כולו. לא אמרנו שלא תסגור, רק תעשה זאת בבקשה מחומר דומה לשאר הבניין.
בבניין ירושלים ננוחם.
