המשפיע ר' מענדל ראטה סיפר לנו שהחינוך הקיצוני לשידוך ללא אהבה, גורם לנשירה מצד כאלו שמחפשים אהבה אך קיבלו את הרושם שהיא קיימת רק בעולם החילוני. זה הזכיר לי נושא אחר, שמחנכים והורים במגזר החרדי משדרים שהוא מנוגד או סותר לעבודת ה': כסף, חיים טובים או בורגנות, איך שתקראו לזה. בחרדית מדוברת הקללה הכי חמורה היא להיות בעלעבוס (=בעל הבית בהברה אשכנזית). בעלעבוס הוא אדם שומר מצוות בורגני שרחמנא ליצלן עובד לפרנסת משפחתו ומרוויח טוב, במקום להמית עצמו באהלה של תורה/ שליחות/ משרה חינוכית בשכר זעום, כפי שראוי לירא שמים לנהוג. בחור טוב, בחור נחשב בישיבה שהוא למדן וירא שמים, סביבתו מצפה ממנו להיות במשרה תורנית, לא משנה כלל אם יש בזה פרנסה אם אין. כפי שניסח לי את זה במדויק חרדי ש'הידרדר' להייטק: אמא שלי תעדיף שאהיה 'מיישיב' בישיבה קטנה ספרדית אחה"צ, מאשר העבודה הנוכחית שלי. ה'נחת' שההורים רוצים מהבנים הוא מאוד ספציפי, ולא כולל מקצועות שאינם קודש.
תוצאה אחת של החינוך הזה היא אנשים שאינם מתאימים האוחזים במשרות תורניות, חלקם עושים כסף מהצד, לעיתים באמצעים מפוקפקים ואף אסורים, כמו שצפו זאת חז"ל באמרם "כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות".
תוצאה אחרת, הרבה מאוד אברכי כולל למדנים ומוכשרים מאוד אך חסרי קשרים, שנתקעים בהמתנה למשרה תורנית שלא תגיע, ואין להם כישורים או ידע אחר מלבד תורני, ועומדים בפני שוקת שבורה בגיל 40 כשבאופק הוצאות של נישואי הילדים.
מיעוט שבמיעוט, אלו שהם גם מתאימים וגם בעלי הקשרים להתמנות למשרה תורנית שגם מרויחים בה כדי פרנסתם, טוב להם בשיטה זו.
התוצאה הנפוצה והעגומה מכולם, שאלו המאכזבים את ההורים והולכים למקצוע "רגיל", מתרחקים מהפרומקייט, כי חונכו שהכסף והחיים הטובים סותרים יראת שמים והקפדה יתרה על מצוות. אם ממילא אנחנו אכזבה- אין טעם לקבוע עיתים לתורה, זה ממילא לא נחשב. אם מה שנחשב הוא הטייטל התורני שאתה נושא, ר"מ, מיישיב או איש חינוך, ברגע שאין לך טייטל אין טעם לפתוח דף גמרא בערב. העולם החרדי מתחלק למעמדות, ואברכי הכולל ובעלי המשרה התורנית מתנשאים ומרחיקים את החרדי העובד בסתם עבודה. ממש כמו שהיה ערב התגלות הבעל שם טוב.
והנה סיפורים לדוגמא:
א. מעשה בבחור חסידי שהיה למדן ונחשב ההבטחה הבאה בעולם הישיבות של החסידות. ויהי היום, הוא התחתן, ולאחר שגילה את מחיר הגבינה הצהובה החליט שהוא רוצה חיים נוחים יותר ממה שמשכורת הר"מ מאפשרת. עוד לפני שהגיע למקום העבודה הוא הוריד את הזקן, שינה את כל לבושיו והליכותיו, שלא יחשבו חלילה שהוא חניוק או משהו. לא תהליך הדרגתי של התרחקות, אלא מעבר דרסטי שנבע כנראה מהפער שישב אצלו בראש בין דת לבין כסף; מבחינתו, אין לחסידישקייט מקום היכן שמדברים ביזנס. המחנכים וכל הסובבים הרבו לרכל ולצקצק על השינוי שחל בו, אך לא לקחו אחריות על האופן שבו הם עצמם הנחילו לו ולכל חבריו את היחס בין כסף לדת.
ב. מעשה באברך שדווקא כן עשה נחת להוריו והלך במסלול הרגיל המצופה מבחור טוב, אך המשכורות במשרה תורנית כידוע מועטות הן, לעיתים נדחות, ולעיתים לא קיימות. המשפחה הלכה וגדלה, הוא הגיע לפת לחם ממש. כשכבר אזר עוז לעזוב את העבודה הקדושה וללכת לעבודה "רגילה" בסתם משרד, כל סובביו הטיפו לו בנקיפות מצפון איך אתה עוזב שליחות חינוכית. אבא לשבעה ילדים, צריך להתנצל ולהצטדק על כך שהוא הולך לפרנס אותם. אף הוא התרחק מאוד מהמקום הרוחני שהיה בו.
ג. מעשה בבחור חסידי שהיה ת"ח גדול ואף הוא לא התפרנס, כי מה פתאום שת"ח כמוהו יתפרנס ממשהו שאינו טייטל תורני. התחתן ונולדו ילדים, ללידה השישית הם נסעו במונית שירות בשבת. כאשר תהו סובביו על המניע ההלכתי שודאי הניע ת"ח כמוהו לבחור דווקא במונית שירות מכל האופציות האחרות של נסיעה בשבת ללידה, הם לא ידעו דבר אחד: הוא בחר במונית שירות כי הוא הוציא עליה את 20 השקלים האחרונים שהיו לו בכיס, הילד השישי נולד למשפחה חסרת כל במובן הכי מילולי. בניגוד לשני הבחורים בסיפורים הקודמים ששומרים מצוות ברמה זו או אחרת עד היום, הבחור בסיפור הזה כבר אינו דתי כיום, ואינו מאמין, לדבריו, במציאות אלוקית כלשהי. עד כדי כך.
לצערי, הסיפור הזה אינו חדש, והעוני כמניע לעזיבת הדת כבר היה במלוא עוזו במזרח אירופה במאה התשע עשרה. סבא רבא שלי עזב את הדת ואת אירופה בכעס בדיוק מהסיבה הזו, כמו אלפים רבים של צעירים יהודים בתקופתו. הסיבה שלא לומדים לקחים מההיסטוריה וממשיכים לחנך שחיים טובים חומרית= חילוניות, או שיראת שמים= הסתפקות במועט, היא כי לא יודעים היסטוריה. גם הנשים החרדיות שעושות בגרות לומדות על תקופת ההשכלה בצורה מוטעית, כביכול רק החילוניות מבחוץ סחפה צעירים אל מחוץ לדת, ולא לומדים על התנאים הקשים חומרית בתוך הקהילה הדתית שהובילו צעירים לחפש מקום טוב יותר בחוץ.
אמנם, יש לבעלי התפיסה המשייכת דת לעוני על מה להסתמך, כמאמר חז"ל "יאה עניותא לישראל", וגם בעל התניא העדיף עוני וגזירות על פני שוויון ושפע גשמי כי חשש מהשלכות השפע, שנזכרו כבר בתורה שבכתב "וישמן ישורון ויבעט". אולם, בדור שלנו ממשיכו, הרבי מליובאויטש, הפך את הדברים והורה להפסיק לחשוש מניסיון העושר.
כיוון שאין סתירה אמיתית בין עושר ליראת שמים, אל לנו לשדר לילדים כביכול יש סתירה בין אדם עובד ומרויח שחי טוב בגשמיות, לבין יראת שמים. החיים בדור שלנו גם כך מלאים פיתויים וניסיונות של עבירות ממש, אין צורך להוסיף לצד החילוני דברים שאינם עברה כמו עבודה, כסף וחיים טובים בגשמיות. הבחירה בחיי הסתפקות במועט מתאימה לחלק קטן מהאנשים, והרי אנו שואפים שכל ילדינו ותלמידינו, גם אלו שרוצים חיי נוחות, ישמרו מצוות בהידור. הבה נרחיב את אוהלינו למגוון של נחת מהילדים, בכל דרך ומקצוע שבו יבחרו, והעיקר שתהיה הדרך העולה בית א-ל.
[…] טור שפרסמתי בנושא מנתח את הגישה הזו על שלל היבטיה וקורא למחנכים ולהורים החרדים: תאפשרו לילדים להבין שחיים טובים בגשמיות אינם סותרים לתורה ולמצוות. קריאה פשוטה בפרשת “והיה אם שמוע” תוכיח לכם את זה. […]