עידית ליכטנפלד היא במאית שחקנית וספוקוניסטית ולקראת פורים יצאה בהצגת קברט שנקראת "אסתר", בהצגה הן מתייחסות למגילת אסתר כהתכתבות לעולם שלנו להסתר ולנגלה, כמה אנחנו גלויות כלפי עצמנו. היא מספרת כי במגילת אסתר יש את בית הנשים וגם לנו יש דברים שכולאים אותנו, לכל אחת יש את בית הנשים שלה, אחת זה עבודת המידות, לשניה מותגים.
היא מוסיפה כי ההצגה כולה מבוססת על מדרשי חז"ל ונשים שמכירות את המדרשים ממש יתענגו על ההצגה אך גם נשים ללא היכרות עם המדרשים ימצאו את מקומן וזאת בזכות המשחק הנהדר והשירה. היא מדגישה שזה לא מורגש שהשחקניות הן זמרות אלא השירה ממש פורצת מתוך המקום והסיטואציה האישית שלהן בהצגה.
ליכטנפלד אישה רבת פעלים, היא אמא לשישה ילדים, ועושה "ספוקן" בקבוצה שנקראת "מדברות שירה" "איזה כיף שזה נכנס, נשים באות אליי ואומרות: 'איזה כיף, כיבדת אותי'". ספוקן זו שירה מדוברת, שני משלבים של שירה ודיבור, השירה פואטית והדיבור הוא בגובה העיניים.
אבל היא יודעת לעשות לא רק שירה מדוברת, אלא גם כותבת שירה. בתקופת הקורונה היא היתה מהחולות הראשונות ולכן היתה חולה בבית שבועיים ועוד חודש וחצי במלונית קורונה, תקופה שהולידה ממנה 100 שירים שיוצאים עכשיו לספר. לפני פורים ליטכנפלד עובדת מבוקר עד לילה במופע סטנדאפ, היא אומרת כי "צחוק- צא חוק. הצחוק משחרר דינים, כשאישה צוחקת היא עושה דיאטה" היא צוחקת, אבל מספרת על השחרור שהצחוק עושה לנשים וגם עבורה על הבמה.
לסיום, היא מספרת על סעודת פורים שהיתה צריכה להגיע אליה בתל אביב, והיא כתושבת בני ברק ניסתה למצוא קריאת מגילה שתתאים עבורה בין כל ההכנות אך לא מצאה. היא עלתה לשכנים שלה וביקשה מהם את מגילת הקלף שלהם, עלתה לביתה עם הילדים וקראה להם את המגילה " עמדתי וקראתי את המגילה ומהרגע שהתחלתי ועד הרגע שסיימתי פשוט הזזתי את הראש כדי לא לטפטף להם על המגילה, פשוט לא הפסקתי לבכות. ואסתר היא כל אחת שרק קוראת את המגילה זה הסיפור שלנו".
