מאלי ונינה הן חברות ילדות בלב ובנפש שהקשר ביניהן נותק בשל סוד שהולך ומתברר במהלך ההצגה. כעת בבגרותן, מאלי מתראיינת לרגל צאת ספרה המגולל את סיפור חזרתה בתשובה כשהיא מקבלת שיחת טלפון שמטלטלת אותה. נינה מבקרת בבית החולים את אמה כשהיא צופה בראיון המשודר וליבה מחסיר פעימה. שתיהן נשלחות לזכרונות העבר שלהן כילדות שגדלות בהעדר אמא, שתי חברות שהאהבה ביניהן ממלאת את החסר.

באמצעות שימוש מחוכם אך פשוט בתפאורה ובתנועה הדמויות עוברות בין עבר והווה. המחיצות ועליהן בגדים תלויים משמשות הגנה ומסך בין הילדות הקטנות והתמימות לבין העולם האכזר שבחוץ, ובו זמנית גם מרמזות לבגידה שגרמה למחיצות ביניהן ולמסכים שמסתירים להן את האמת. כמו הדמויות, גם השחקניות, אילנית לנסקי ועדי זורע הן חוזרת בתשובה ו״חילונית״. הכימיה ביניהן מחשמלת וגורמת לקשר בין הדמויות לעבור כאמין ולרגש.

אילנית לנסקי שגם כתבה את המחזה מספרת: ״בחנו שחקניות לתפקיד של נינה וכשעדי זורע נכנסה היה ברור שזו היא! היא היחידה שרצתה רק את נינה והתחברה לדמות שלה כל כך, כולן רצו לשחק את מאלי. מיד אמרתי לה כן! זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, חיבור, דיבור קרוב, הרגשה שאנחנו מכירות מפעם״.

https://tovnews.co.il/%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%9e%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%aa-%d7%99%d7%95%d7%a6%d7%a8-%d7%94%d7%a1%d7%a8%d7%98-%d7%90%d7%92%d7%93%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%91%d7%9f-%d7%9e%d7%aa%d7%99%d7%99/

לעומת זאת הפער והשוני ביניהן מעורר בי מחשבות מעבר לחברות הקונקרטית של שתי הילדות, שנקטעה והוחמצה בשל אי הבנה, בשל סוד שלא דובר. אני חושבת על החמצה של קשר בין דתיים וחילוניים, חוסר הבנה או חוסר מוכנות לדבר ולאוורר את האמת של שני הצדדים.

״אין ספק שזה פרי של ההצגה. יש בינינו קשר, לא משנה מה, הקשר קיים. יש בו הרבה קונפליקטים. אפשר להתעלם ממנו ולהחמיץ אותו או להתעורר בזמן״ אילנית אומרת. ״גם בתוכי תמיד תהיה דתייה וחילונית. זה דיאלוג שקיים בתוכי וסוג של שלום ביני לבין עצמי. דווקא החזרה בתשובה החזירה את מאלי לשורשים שלה. וכך גם אני, חוזרת למקומות של פעם ועושה שם שלום. חוזרת לשחק בקדושה, לא מוותרת על האהבות שלי, משתמשת בכל הכוחות שלי״.

המחזה נכתב בתקופת הקורונה. לאילנית התבטלו הצגות וצילומים אבל היא אמרה לעצמה שככה זה טוב. היא לא הולכת לקטר אלא לנצל את הזמן לחלום ישן – לכתוב!

סיפור ששמעה מחברה על ילדותה נגע בה וסקרן. החברה גדלה בשכונת מצוקה, אמה הייתה לא בריאה בנפשה והילדים צחקו עליה שהיא ״משוגעת״. החלום שלה היה להוכיח לכולם שהיא בסדר, שייצא ממנה משהו. זה הגרעין להצגה. ״התחלתי לכתוב והבנתי שאני צריכה עזרה, לא יכולה לבד״, משחזרת אילנית.  ״מצאתי את יפעת זנדני צפריר, דרמטורגית ובמאית. עשיתי לעצמי חוג. מדי שבוע נפגשנו בזום. בדיעבד יפעת ספרה שבהתחלה אמרה לעצמה – מה לי ולדוסית הזאת? היא חשבה שאני גרה בירושלים, אני חשבתי שהיא גרה באיזה כפר, תמיד היה לה ירוק ופורח בחלון. לקח לנו חצי שנה לשאול מאיפה כל אחת. מסתבר ששתינו מרמת גן, מרחק 7 דק׳ הליכה אחת מהשנייה..

בתוך האין מצאתי אי שאני יוצרת בו ומתפתחת וחושבת על העתיד ובעיקר מבטאת את עצמי. הייתי קוראת ליפעת מונולוגים, היינו בוכות וצוחקות, שעה בשבוע היינו בעולם אחר, לא ידעתי מה ייצא מזה, פשוט נהניתי. כשסיימתי לכתוב יפעת הציעה שאגיש את המחזה לקול קורא של משרד התרבות למחזות מקוריים. מתוך 120 מחזות שנשלחו המחזה הזה נבחר!

ואז יפעת לקחה את מלאכת הבימוי וההפקה במסגרת תאטרון אורתו–דה ונכנסנו לחודשיים מאד אינטנסיביים של חזרות. היינו בתוך אינקובטור, הייתה אינטימיות עד כדי כך שהיה קשה לנו להכניס אנשים מבחוץ לצפות בהצגה אבל כשסוף סוף הזמנו לצפות, קיבלנו תגובות ממש טובות ומשמחות. הצגנו בפסטיבל הצגות ביכורים בחדרה וזכינו בפרס ההצגה הטובה ביותר ובפרס השחקנית שעדי ואני חולקות״.

לסיכום: סיפור טוב, מצחיק ומרגש, מעורר מחשבה וגעגוע, מוסיקה נוגעת, משחק משובח, תפאורה מעוררת השראה והתפעלות.

מה צריך יותר?

הצגות קרובות:

10 במאי, 31 במאי. צוותא תל אביב

Author: משה מאירסדוף