הסופר ויועץ התקשורת, גילי כהן, מספר על החלטתו: "אולי זאת החלטה תבוסתנית, אבל זו החלטה, אני מסתכל על הקצה ואני לא מוכן שתהיה מלחמת אחים, מבחינתי זאת המטרה. כדי שלא תהיה מלחמת אחים, אני מוכן לוותר, זה תבוסתני".
כהן מחזיר אותנו לתקופת טרום המלחמה, המאבק על הרפורמה המשפטית: "יש דברים טובים ברפורמה, ואני אומר מראש, אני מוכן לוותר. אני מוכן להיות בגלות בתוך הארץ שלי ולא בגלות במזרח התיכון".
גילי כהן מודע לעובדה שדעתו אינה פופולארית ומשתף מהיכן היא נובעת: ״אני חובב היסטוריה, אני חי את ההיסטוריה ואני מאוד אוהב עתידנות, ובסופו של דבר אני שואל את עצמי לאן זה מוביל אותי? מה זה משנה אם אני צודק אם התוצאה תהיה מלחמה?״
הצטרפו למועדון ״היחידה״
השאלה היא, למה מחלוקת – חריפה ככל שתהיה – צריכה להוביל אפילו ל-״אזהרות״ או למלחמת אחים? אי אפשר להתווכח בלי שצד אחד ירצה להרוג (מילולית) את הצד השני? אי אפשר להתווכח בשיח תרבותי ומכבד – חריף, נוקב, עם טונים, אבל שיח? אין שום סיבה לוותר על שום דבר – רפורמה במערכת המשפט או כל דבר אחר – כאשר הצג השני משתמש באיומים חמורים לאלימות. אם רוצים להגיע למצב הזה (של ויכוח בשיח מכבד) כל מה שצריך לעשות זה להוקיע את גורמי המיעוט הקיצוניים שמובילים את כל החברה במדינה לדיבור ההזוי והבזוי על מלחמת אחים בין יהודים.
הם מאיימים כי הם יודעים שביבי פחדן. את התפקיד שלו קיבל רק בגלל שידע לגשר בין הצדדים כדי שהוא יהיה ראש ממשלה. מעצמו אין לו שום דעה, הוא לא מגלה שום דבר, אין לו חושים, יש לו רק יחסי ציבור, להצטלם מידי פעם, ולתת לכל אחד מה שהוא רוצה.
התבוסתנות של פיפי הביאה אותנו לשואה, ותביא לשואה הרבה יותר גדולה.