ד”ר גדי טאוב אומר שבעידן בו הציבור נחשף למידע בכל רגע נתון, הפך הסקר מכלי למדידת הלך הרוח לאמצעי ליצירתו. הציבור הרחב אולי רואה בסקרים תיאור נאמן של המציאות, אך אנשי מקצוע מבינים כי מדובר בכלי רב עוצמה שעשוי להשפיע ישירות על דעת הקהל, לעיתים הרבה מעבר למה שהוא מתיימר לשקף.

סקרים אינם אובייקטיביים מעצם טבעם. די בשינוי ניסוח שאלה, בשיבוץ שונה של סדר התשובות האפשריות או בהרכב מדגם לא מייצג כדי להניע את תוצאת הסקר לכיוון הרצוי. מניפולציות שכאלה אינן בהכרח שקופות לציבור, אך הן נוכחות בתהליך הסקר באופן מובנה ולעיתים מכוון.

השיח הציבורי סביב הנושא נוגע גם בהבחנה עמוקה יותר: האם תפקידה של המדיה הוא לשקף את המציאות או לשנות אותה. טאוב טוען שבחוגים אידאולוגיים שמאליים התפתח אתוס לפיו המטרה איננה בהכרח להציג את העובדות כמות שהן, אלא לעצב תודעה ציבורית שתוביל לשינוי חברתי. התקשורת, לפי תפיסה זו, אינה משמשת ככלי ליידע אלא ככלי לחינוך מחדש. התוצאה היא הנדסת תודעה סמויה ומתוחכמת, שהולכת ותופסת מקום מרכזי בקרב מוסדות ההשפעה.

בצד השני של המפה הפוליטית, קיימת דרישה להבחנה חדה יותר בין תיאור למציאות לבין עיצוב דעת קהל. אך הסימטריה שנדמית לעיתים בין ערוצים תקשורתיים ימניים לשמאליים אינה מתקיימת בפועל. בעוד שהשמאל נשען על מערכות ותיקות, בעלות עוגן מוסדי עמוק, המערכות החדשות יותר פועלות לרוב בתנאי נחיתות.

כאשר כלי כמו סקר, שאמור להיות ניטרלי, הופך לנשק בזירה הפוליטית, נשאלת השאלה האם הציבור באמת יודע להבחין מתי מדובר בנתון – ומתי מדובר באשליה מכוונת.