הדיון הציבורי סביב גיוס החרדים לצה"ל שוב עולה לראש סדר היום, אך לטענתו של חיים רמון, מדובר בוויכוח שאינו קשור למציאות — לא בעבר, לא בהווה, ולא בעתיד. לדבריו, מאז הקמת המדינה ב־1948, לא גויס אף חרדי בכפייה. גם כאשר על הנייר נרשמה חובת גיוס, בפועל כל מי שסירב — לא גויס.
רמון מציין כי הדרך להימנע מגיוס קיימת בפועל גם היום, בין אם באמצעות קב"ן, הצהרות פציפיסטיות או מערכת בירוקרטית שמבינה מי לא מעוניין לשרת. זו, לטענתו, עובדה ידועה שהייתה נכונה גם טרם השבעה באוקטובר — וממשיכה להיות נכונה גם לאחריו, למרות התקוות הציבוריות לשינוי.
במקום פתרונות כפייה, רמון מציע הסדרה חוקית פשוטה וברורה: מי שאינו מתגייס – לפחות יידרש להשתלב בשוק העבודה, ולא יזכה למימון מלא מהמדינה. במקביל, יש לתגמל את חיילי החובה ולחזק את הערך של שירות מתוך שותפות – לא מתוך כפייה.
עוד הוא מזכיר ניסוי שבוצע בעבר בידי הרמטכ"ל דאז דן חלוץ, אשר זימן את כלל הבדואים ללשכת הגיוס. למרות שהרוב סירב, שיעור המתגייסים בפועל דווקא הוכפל. לטענתו, כך יש לנהוג גם במגזר החרדי – לא באיום, אלא בהזמנה מכבדת, אישית, עם הכרה והצעה אמיתית.
רמון מבטל את הרעיון של הקמת חטיבות ייעודיות בנוסח "חטיבת החשמונאים", וטוען שמדובר בניסיונות סמליים שאין מאחוריהם תשתית אמיתית לשינוי.
הניסיון לקשור בין כסף לגיוס לאיעבוד, הנושא הוא ערכים. רק כאשר צה"ל יפסיק להיות פרוגרסיבי, יהיה גיוס חרדי.
החרדיל יכולים לתרום הרבה במקומות בהם לא ינסו לשנות את אורח החיים המוקפד. לדןגמא; משטרה ובתי חולים.
רמון כמו רבים אחרים לא מבין שיש משפחות שמחנכות ילדיהם לענין שתורה, זה ערך עליון,
לא כסף, לא עבודה, לא הטבות בגנים, לא הטבות ברכישת דירה, תורה- היא הערך העליון מכולם, אדם כי ימות באוהל,
כתבתי את דברי בעקבות הכתבה, לאחר שראיתי את הסרטון אני חוזר בי ממה שכתבי על רמון, לא הבנתי נכון, מתנצל