ד"ר יאיר אנסבכר מתייחס בחדות למושג "כיבוש", וטוען שהרתיעה ממנו חוצה את כל קצוות הקשת הפוליטית – לא רק בשמאל אלא גם במרכז ואפילו בקרב אלה שמובילים את המדינה כיום. לדבריו, מדובר בבעיה תודעתית עמוקה שאינה תוצאה של קמפיין מקרי או לחץ חיצוני, אלא בתפיסה שנטמעה בליבה של החברה הישראלית.

אנסבכר רואה במשבר התודעתי הזה מקור מרכזי לחולשה הישראלית. כאשר הציבור – כולל מקבלי ההחלטות – נרתע מהבסיס שעליו נשען קיומו, נוצרת תחושת ניכור וזהות מטושטשת. מבחינתו, המילה "כיבוש" הפכה לטאבו מסוכן, אך בפועל, היא מייצגת מציאות קיימת שאותה אין טעם להכחיש או להסתיר.

הוא טוען כי ישראל התקיימה ונבנתה על שליטה בשטח, והמאבק עליה אינו חדש – הוא התחיל עוד ב־1948, נמשך ב־1956 והחריף ב־1967. השיח הציבורי, לדבריו, מתנהל סביב הרתיעה מהמושג הזה מבלי להבין שהחיים עצמם מתקיימים בתוכו, ממש כפי שאדם אינו יכול להירתע מחמצן בזמן שהוא נושם אותו.

בזמן שישראל מתמודדת עם משברים כלכליים, תנודתיות בשווקים ואיומים ביטחוניים מתמשכים – אנסבכר סבור כי הפחד מההגדרה של המציאות גובה מחיר כבד. לדעתו, רק הכרה מפוכחת בשורשי הזהות וההיסטוריה של המדינה תוכל לייצר חוסן ציבורי וביטחוני.