[fvplayer id="363"]
תא"ל במיל' אביגדור קהלני שיתף אותנו ברגעי הגבורה הגדולים של קרב הבלימה מול הצבא הסורי בעמק הבכא; רגעים שיש בהם תמהיל של רוח גבורה, פחד מחשל וצו נחשוני עתיק הקורא: אחריי!
למראה תמונה שלו בעמק הבכא הוא מחייך ואומר: "הייתה לי בלורית פעם, לא נולדתי קרח. זו תמונה אחרי הקרב הגדול בעמק הבכא". לדבריו, התמונה צולמה על ידי חברו יוסי בן חנן, כשיצא אל צומת אל-רום לפגוש אותו בסיום הקרב. "היה זה בשעת ההפוגה, רגע לפני הפריצה לסוריה", מספר קהלני, "לא ישנו ולא אכלנו במשך ארבעה ימים של קרבות. למחרת הודיעו לנו שהולכים לכבוש את דמשק. אני חשבתי שאנשים מטורפים, נשארו לי שלושה טנקים בגדוד".
קהלני משחזר את רגעי הקרב הגדול. "היה שלב שעמדתי לבד עם הטנק וצפיתי לתוך העמק, ראיתי שנכנסים לתוך עמק הבכא כ 160 טנקים סורים; הודעתי למפקד החטיבה יאנוש בן גל שישלח לי כל כוח שיש לו. הוא שלח אליי את מג"ד החטיבה עם כוח חדש של 8 טנקים מתוך 32, אך המג"ד נהרג במקום וחמישה טנקים שלו בערו".
https://tovnews.co.il/%d7%92%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%a9%d7%9c%d7%90-%d7%a2%d7%91%d7%a8-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a1-%d7%a7%d7%a6%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%92%d7%93%d7%95/
כאן נכנסת לפעולה גבורתו ותושייתו של קהלני: "אני דהרתי עם הטנק שלי לחפש טנקים נוספים. היו 2 עמדות: היה קו ראשון שממנו נסוגונו, והיה הקו השני שאותו תפסנו. יאנוש בן גל החליט לחזור לקו הראשון. אני שעמדתי קודם לכן בקו הזה וצפיתי לעמק, ידעתי מה קורה שם. כעת, דהרתי עם הטנק לתוך העמק, בין שתי הגבעות, ומצאתי את שבעת הטנקים שלי. היו לי שתי אופציות: להסתער קדימה או לסגת. הייתי היחידי בעולם שידע מה קורה. קיבלתי החלטה לנוע קדימה. אמרתי לחיילים 'אחריי', הנפתי דגלים והראיתי להם את הכיוון. אני מעריך שהיינו בסביבות עשרה טנקים. הייתי צריך להניע אותם לעלות חזרה, לפני ש160 הטנקים הסורים יעלו לגבעה. אם הם היו עולים לפנינו – הם היו גולשים אל הגליל."
לימים, מספר קהלני, אמר לו איש החימוש שאסף את חלקי הטנקים הפזורים, שהוא אסף למעלה מ250 טנקים סורים. אבל בשלב הזה, הוא סבר שמולו יש "רק" 160 טנקים. מה עובר בראש של מפקד במצב כזה? "כשאתה מפקד קבלת ההחלטות מונעת מהמקום שאתה מוצב בו", אומר קהלני. "הדבר הכי מעליב שאתה יכול לומר למפקד אחרי המלחמה זה 'לא ראיתי את הגב שלך'. יצרתי מצב שבו הייתי תמיד ראשון והחיילים תמיד ראו את הגב שלי".
https://tovnews.co.il/%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%a2%d7%95%d7%9e%d7%93%d7%aa-%d7%91%d7%a4%d7%aa%d7%97%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%90-%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%95-%d7%9b/
קהלני הוא לוחם עשוי ללא חת, אבל אפילו הוא ידע את הפחד. "אתה עומד בעמדת אש ופוחד על חייך, כמו כל אדם אחר. אתה רואה משמאל ומימין טנקים עולים באש. יש לך את הצוות שלך, האחד תלוי בשני, ואם אחד עושה טעות אתה גמור לגמרי. אתה מפוחד ואתה מרוגש".
אחד הרגעים המסעירים והדרמטיים שחווה היה לפני שהתחיל הקרב. "לפני הקרב הזה נתקלתי בארבע טנקים", הוא נזכר, "זו הייתה הפתעה, הייתי מולם לבדי. בדרך כלל יורים על טנק ממרחק קילומטר וחצי שניים ואף יותר. יריתי עליהם מטווח קצר של עשרים וחמישה מטרים והשמדתי את הרבעתם".
"לצד הפחד והריגוש", אומר קהלני, "יש לך גם תחושה של אחריות. אתה האבא של המשפחה, זה הילדים שלך. מפקד לעולם יהיה אמיץ יותר מפקודיו". קהלני מסביר איך הפחד והגבורה באים בשדה הקרב שלובי זרוע ומזינים זה את זה: "אתה פוחד, אתה מכווץ, אתה מרכוז כולך בעצמך, ואתה מחפש איפה הטנק התורן שעומד לפגוע בך, כדי להקדים אותו". בעיניו הפחד המזוקק, המרוכז והמחושב מתגלה כגבורה: "מה זה שורש גבורה – להתגבר. יש כל מיני צורות של התגברות. ישנם כאלה שמחפשים להציל פצועים מאחור וישנם כאלה שמסתערים קדימה".
קהלני הפך לסמל של המסתערים קדימה. במהלך השנים הוא כתב כשישה ספרים, ביניהם "דרך לוחם" העוסק באפיון דמותו של המסתער. "הלכתי לחפש מי קיבל צל"שים בדרג המסתער. התגלה לי שכמעט 90% ממקבלי הצל"שים היו מפקדים שרצו בראש". לטענתו, מדובר במאפיין ייחודי של הצבא הישראלי, בניגוד למשל לצבא ארצות הברית. "יצרנו איזה דפוס התנהגות שהמפקדים רצים בראש ואומרים אחריי", הוא אומר ואפשר לחוש איך רוח המפקד עוד מפעמת בו בעוז, גולשת על בלוריתו המקריחה, והדי האחריי מלווים את צעדיו.
