טופז רם מנתח את ההתרחשויות הגלובליות של השנים האחרונות לא כשרשרת מבודדת של סכסוכים – אלא כתמונה רחבה יותר של מאבק בין גושי כוח. לדבריו, יש להבין את המתח סביב איראן, אוקראינה, סין וצפון קוריאה כחלק ממרובע אסטרטגי – שבו כל צד בוחן את גבולות הכוח של האחר, ובמיוחד את תגובת ארצות הברית.

הוא מתאר כיצד טראמפ, בניגוד לממשלים קודמים, ניסה לשבור את הדפוס – תחילה מול סין דרך מלחמת הסחר, ובהמשך דרך הפניית העדשה לאיומים צבאיים ישירים כמו איראן או קוריאה הצפונית. אולם ככל שהזמן עבר, התגבשה אצלו ההבנה שמול רוסיה או סין, המשחק הרבה יותר מורכב – ושתמרון של כוח בלבד אינו מספיק.

באיראן, לעומת זאת, נראה שטראמפ מזהה יעד, עם פוטנציאל לפעולה ממוקדת: באמצעות חימוש מתקדם, כוחות אסטרטגיים, ואולי אף פעולות חשאיות – מבלי להידרש לאישורי קונגרס או הכרזות מלחמה רשמיות. לדבריו, אמריקה יודעת לפעול באופן שמרחיק את הציבור מהמחיר הישיר, אך שומר על השפעה מקסימלית.

רם מבהיר כי דווקא בעידן שבו היוקר המחיה, תודעת הציבור והחשש ממעורבות ישירה משפיעים על כל מהלך מדיני – מנהיגים בוחרים לפעול במישור הסמוי. מה שנתפס כהסלמה עשוי להיות מנוהל באלגנטיות דרך תקיפות כירורגיות, סנקציות דיגיטליות, או מערכות לחימה אוטונומיות.

בתוך כל זה, ישראל ממוקמת כ”מדינה הקטנה עם ההשפעה הגדולה”. לא כי היא מנהלת את המשחק – אלא כי היא מהווה את המבחן העולמי לעמידות מול איומי טרור, גרעין ודוקטרינות קיצוניות.