האקדמיזציה – שולטת בכל. מבחני הבגרות והפסיכומטרי מתעסקים בשולי ובתפל, ובעיקר – לא מותאמים לתחומי הדעת של כל סטודנט. מה הקשר בין כשרון ההלחנה האלוהי של בטהובן לבין בגרות במתמטיקה? למה גאון פסיכולוגי חייב לדעת אנגלית ברמה הכי גבוהה, כדי לעזור למטופלים? כסטודנטים, מצופה ממנו לעסוק בדברים לא רלוונטיים, וזה פספוס, מי ילחש ליואב עם כשרון הציור הפנטסטי – שהפסיכומטרי לא חשוב, ושכל העתיד לפניו? הלוואי ומישהו שם למעלה התעשת ויחליט לטפח את הכישרונות הצעירים במקום לחנוק אותם במיטת סדום אקדמית, שאין בה לא רוח, לא חיים ולא דעת