בשיחה שעוסקת בהתפתחויות האחרונות במערכת המשפט ובתיקי האלפים, מעלה העיתונאי אלי ציפורי סדרת טענות קשות כנגד התנהלות הפרקליטות ומח”ש (המחלקה לחקירות שוטרים). ציפורי מצביע על הליך משפטי דרמטי המתקיים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, המכונה על ידו כ”תיק הפרומו לתיק 4000″, תיק בזק (ניירות ערך). לדבריו, השופטת מיכל אגמון גונן אותתה לפרקליטות על כוונתה לזכות את הנאשמים, ביניהם שאול אלוביץ’ ובנו, משני סעיפי אישום מרכזיים מתוך שלושה, צעד שהוא מגדיר כמכה קשה לפרקליטות וכדוגמה מובהקת ליכולת להפעיל הגנה מן הצדק או טענת “אין להשיב לאשמה”.

הביקורת של ציפורי מתמקדת לא רק בניהול התיקים עצמם, אלא גם בחסינות שלטענתו נהנים ממנה החוקרים והפרקליטים שביצעו עבירות במהלך החקירות. הוא תוהה מדוע אותם גורמים אינם עומדים לדין בעוד שפעולותיהם מובילות לפסילת תיקים או לביטולם. לפי ציפורי, הסיבה לכך נעוצה ב”ציפוף שורות” בתוך המערכת. הוא מותח ביקורת חריפה על מח”ש וטוען כי תחת הנהגתה של קרן בר מנחם, שמונתה לדבריו על ידי שי ניצן, היחידה נמנעה מחקירת תרגילי חקירה בעייתיים, כמו זה שבוצע למקורבת של ניר חפץ.

עם זאת, ציפורי מביע תקווה זהירה לאור “חוק מח”ש” החדש. לטענתו, ניתוק היחידה מהפרקליטות והעברת הליך המינויים למשרד המשפטים עשויים להוביל לחשיפת האמת ולשינוי במאזן הכוחות. הוא מציין כי המאבק הנוכחי סביב החוק והניסיונות לבלום אותו בבג”ץ מעידים על הלחץ שבו נמצאים אותם גורמים במערכת, אשר לדבריו “רועדים מפחד” מהאפשרות שתיפתח חקירה אמתית ומקצועית של התנהלותם בתיקי האלפים.