ניתוח אסטרטגי חדש של אליהו בן אשר, משרטט תמונת מצב מורכבת של המזרח התיכון, שבה התחזקותה של מדינת ישראל מובילה לשינויים דרמטיים במפת הבריתות האזורית. על פי בן אשר, אנו עדים להתגבשות של איחוד בין מדינות חזקות במזרח התיכון, המונע משני פחדים מרכזיים: האחד הוא האיום המיידי והמוחשי מצד איראן והציר השיעי, והשני הוא החשש מהעוצמה הגוברת של ישראל.

בן אשר טוען כי המעמד האזורי של ישראל נמצא בשיאו, והעובדה שכוחות שונים מתאחדים נגדה היא למעשה אינדיקציה חיובית לכוחה. הוא מסביר כי בעבר, כשישראל נתפסה כחלשה וקטנה, לא היה צורך באיחוד כזה, אך ככל שהיא הופכת למעצמה, הפחד בקרב שכנותיה גובר. עם זאת, הוא מדגיש כי המניע המיידי לאיחוד הנוכחי הוא ההתנהלות הבלתי מרוסנת של איראן בחודשים האחרונים, שהחלה להפנות את נשקה לא רק כלפי ישראל אלא גם כלפי שכנותיה הערביות.

בביקורת חריפה כלפי סעודיה, מתאר בן אשר את הממלכה כמי שהפגינה חולשה משמעותית מול האיומים האיראניים והחותיים. לטענתו, סעודיה נחשפה כ”מדינה של נפט וכסף” ללא עמוד שדרה לאומי אמיתי, מה שאילץ אותה לחפש סיוע חיצוני מצד מדינות כמו טורקיה והודו. הוא מצטט תובנה מוכרת לפיה במזרח התיכון קיימות רק ארבע מדינות “אמיתיות”: איראן, טורקיה, מצרים וישראל, בעוד האחרות הן בבחינת “שבטים עם דגלים”.

יחד עם זאת, בן אשר מזהה נקודת אור מפתיעה בדמותה של איחוד האמירויות. לדבריו, האמירויות מצליחה למצב את עצמה כמעצמה אזורית עולה עם עמוד שדרה אסטרטגי ברור מול הציר האיראני, וזאת בניגוד למדינות ערביות אחרות. הברית המתהדקת בין ישראל לאמירויות מהווה משקל נגד משמעותי במגרש המשחקים האזורי, בעוד שישראל ממשיכה להוות גורם מרתיע שמעצב מחדש את יחסי הכוחות במזרח התיכון.