המשבר הכלכלי במצרים מחריף ומציב את המדינה בפני סכנה קיומית, כך עולה מניתוחו של טל אורנן. מצרים, שהשקיעה הון עתק בהכפלת תעלת סואץ כדי לאפשר תנועה דו-סטרית של שיירות אניות, מוצאת את עצמה כיום עם תנועה דלילה במיוחד. החסימות של המורדים החות’ים במיצרי באב אל-מנדב דרדרו את היקף התעבורה בתעלה כמעט לאפס, מצב שמעמיד בספק אפילו את היכולת לממן את תחזוקתה השוטפת וחפירת החולות הנודדים מהמדבר.
מעבר למשבר בתעלה, מצרים מתמודדת עם איומים אסטרטגיים נוספים כמו הירידה במפלס המים בנילוס בעקבות הקמת הסכר האתיופי. אורנן מצביע על כך שהמדינה, המונה כ-110 מיליון בני אדם שרובם המכריע מתגורר בעמק הנילוס, עומדת על עברי פי פחת. במצב כזה, היציבות המצרית הופכת לאינטרס ישראלי מובהק. למרות המורכבות ביחסים והתכנים העוינים במערכת החינוך המצרית, ישראל חייבת לשאוף לסייע לשכנתה מדרום ולא להיגרר לעימות מולה.
המורכבות גוברת כאשר בוחנים את יחסי הכוחות הפנימיים במצרים. מצד אחד עומדת הצמרת הצבאית-חילונית השולטת בכלכלה, ומצד שני האחים המוסלמים המהווים כ-40% מהציבור. נפילת המשטר הנוכחי לידי גורמים קיצוניים, המחזיקים בצבא מצויד בנשק מערבי מתקדם ובנוכחות צבאית מוגברת בסיני, היא תרחיש שישראל חייבת למנוע. לכן, פעולות כמו המאבק בחות’ים אינן רק צורך ביטחוני עולמי, אלא צעד קריטי לשיקום הכלכלה המצרית והבטחת המשך פעילותה של תעלת סואץ כעורק חיים חיוני לאזור כולו.
זאת מהות הקונספציה. צבא מצריים מתבסס ומתעצם למען הדורות הבאים שלו. מי שיושב שם עכשיו הם אנשי שלום שמכינים את הקרקע לאנשי המלחמה שיבואו אחריהם. הם הטובים שיודעים שיבוא היום שיגיעו הרעים והתפקיד של הטובים הוא להכין את התשתית בדרכי שלום.
נראה שלא למד כלום.. בדיוק הטעות שעשו עם החמאס. במגרש של המזרח התיכון הקודים שונים ומתעקשים לא ללמוד