למרות הגברת גל החיסולים הממוקדים של צה”ל ברצועת עזה, שכלל פגיעה בבכירי הזרוע הצבאית של חמאס ובהם מפקדי חטיבות ח’אן יונס ורפיח, ארגון הטרור שומר על איפוק יוצא דופן ונמנע מתגובה בירי רקטי או בפעולות תגמול נרחבות. השקט היחסי הזה אינו מעיד על כניעה או על אובדן יכולות מוחלט, אלא מונע מחישוב אסטרטגי קר. בחמאס מעוניינים להימנע ממתן עילה לישראל להרחיב את המערכה ולהשמיד את שרידי היכולות הצבאיות שעדיין נותרו ברצועה, לרבות אלפי מחבלי נוח’בה, נשק קל, טילי נ”ט, מטענים ותשתיות מנהור.
מעבר לשימור הכוח, ההמתנה של חמאס נגזרת ישירות מהמערכת הפוליטית בישראל ומתוך ציפייה לתוצאות הבחירות הקרובות. בעוד שארגון הטרור מעריך שממשלת ימין תחתור להמשך הלחימה עד להכרעה צבאית מוחלטת ולכיבוש הרצועה, תרחיש של עליית ממשלת שמאל בראשות גורמים כמו גדי איזנקוט נתפס בעיניו כהזדמנות להקלה משמעותית. להערכת הפרשן יוני בן מנחם, חמאס מקווה שממשלה כזו תיסוג מהאזורים בהם צה”ל מחזיק (הקו הצהוב) לעבר פרימטר הקרוב יותר לגבולות השישה באוקטובר, ותאפשר את קידום מתווה “מועצת השלום” וועדת הטכנוקרטים, מה שיאפשר לחמאס לשמר את אחיזתו מאחורי הקלעים באמצעות “משחק” של מסירת נשק הדרגתית.
במקביל, ניכרים בקיעים ביחסו של חמאס כלפי מועצת השלום; באתרים המזוהים עם הארגון החל קמפיין התוקף את המועצה, מעלה טענות לשחיתות וגניבת כספים ומציג את התוכנית כ”נכבה חדשה”.
מבחינת ישראל, חלון ההזדמנויות המבצעי מוגבל בזמן, כאשר הגיבוי האמריקני לפעולה חופשית ברצועה תלוי בהתפתחויות הפוליטיות. על רקע זה, המסקנה העולה היא כי על מערכת הביטחון להאיץ את קצב החיסולים הממוקדים כדי לפגוע בצמרת הפיקוד שנותרה, ובראשה ח’ליל אל-חיה (הדמות הבכירה המנהלת כיום את ענייני הרצועה), ולהשלים את פירוק היכולות הצבאיות בטרם ישתנה המאזן המדיני.
