ד”ר מור אלטשולר מביעה עמדה נוקבת ומורכבת ביחס לפרשת אלאור עזריה, ומבקשת להסיט את הדיון מהוויכוחים המוסריים והפילוסופיים הרחבים אל הממד האנושי והמציאות בשטח. בדבריה היא מדגישה כי הטענה לפיה עזריה פעל מתוך נקמה מקוממת אותה וחוטאת לאמת. אף שהיא מבהירה כעיקרון כי אין לירות במחבל שכבר נוטרל לחלוטין ואינו מהווה סכנה, היא מדגישה כי אין לשפוט את המקרה של עזריה דרך אותן משקפיים תיאורטיות.
לדבריה, המערכת והשיח הציבורי העמיסו על כתפיו של חייל צעיר “טונות והררי פרשנויות ושאלות מוסריות”, בשעה שבפועל מדובר בסיטואציה שבה אדם צעיר איבד את עשתונותיו ופעל מתוך דחף ואימפולס בלתי נשלט בזירת אירוע טעונה ומלחיצה. אלטשולר מבקרת בחריפות את מי שהיא מכנה הטהרנים והמוסרנים, בהם שר הביטחון דאז משה (בוגי) יעלון, הרמטכ”ל דאז גדי איזנקוט ודמויות נוספות שכינו את עזריה רוצח, וטוענת כי הם אלה שצריכים לבקש ממנו סליחה על ששפכו את דמו וניהלו ויכוח מוסרי עקר על גבו של חייל שהיה נתון במצב תודעתי שלא אפשר לו שליטה מלאה במעשיו.
בסיום דבריה, אלטשולר מדגישה כי במוקד מבטה ניצב קודם כל החייל עצמו, הוריו ומשפחתו, ולא שאלות של פסאודו-מוסר, ואף מביעה חרטה אישית והתנצלות רטרואקטיבית על כך שלא השמיעה את קולה ולא יצאה להגנתו בזמן אמת.
