המזרחן ד”ר מרדכי קידר בניתוח סוציולוגי ותרבותי נוקב סביב סוגיית הירידה מהארץ אל מול תנועות העלייה לישראל. קידר פותח בדימוי מעולם המושגים הערבי ומזכיר את המונח “קיבלה”- כיוון התפילה. לדבריו, עיתונאי ערבי תיאר בעבר כיצד עבור חלקים בציבור הישראלי המודרני, כיוון התפילה והמבט אינם מופנים לעבר ירושלים, אלא לעבר בירות המערב כמו לונדון, פריז וניו יורק. על פי תפיסה זו, מי שנעדר עוגן רוחני או זיקה שורשית לירושלים מתגלה כפגיע, בדומה ל”קורי עכביש” שניתן לפרק בקלות.
בהמשך דבריו מצביע ד”ר קידר על הריכוזים הגדולים של מאות אלפי ישראלים החיים כיום ברחבי צפון אמריקה, בערים מרכזיות בארצות הברית ובקנדה כדוגמת ניו יורק, מיאמי, לוס אנג’לס וטורונטו. בניתוח הדמוגרפי-סוציולוגי של קהילות אלו, טוען קידר כי מדובר בעיקר בציבור המזוהה עם השמאל, אשר הקשר שלו למדינת ישראל התבסס ברובו על היבטים תועלתניים, כגון פרנסה, עיסוק או עצם עובדת הלידה בארץ, ולא על בסיס אידיאולוגי, דתי או רוחני עמוק. היעדרם של שורשים מסורתיים אלו מחליש, לראייתו, את כושר העמידה מול הקשיים והאתגרים המורכבים הכרוכים בחיים בישראל.
מנגד, מדגיש קידר תופעה הפוכה המתרחשת במקביל: מגמת העלייה לישראל מצפון אמריקה, שנמשכת גם בימי מלחמה, מונעת בעיקרה על ידי יהודים אורתודוקסים. עולים אלה בוחרים להשתקע בסביבות בעלות צביון דתי, כדוגמת רמת בית שמש או קריית גת, כשהם מונעים מתוך תחושת שליחות וחיבור עמוק למסורת היהודית. בכך מסכם ד”ר קידר את ההבדל המהותי בחוסן האישי והלאומי: בעוד שהחיבור התרבותי-חומרי מתקשה להחזיק מעמד אל מול קשיי המציאות בארץ, הזיקה המסורתית והאמונית היא זו שמעניקה את העוצמה והנכונות להישאר, לעלות ולהתמודד.
לצערנו התופעה הזאת נובעת מכישלון מערכת החינוך בארץ לדורותיה.