בשיחה בערוץ טוב, הציג האלוף במיל’ גרשון הכהן ניתוח ביקורתי של המנגנונים הממשלתיים והתכנוניים בישראל, שלטענתו מונעים בפועל הקמה של יישובים יהודיים חדשים. לדברי הכהן, מדובר בתופעה מבנית שחורגת מעבר להחלטות של ממשלה כזו או אחרת, ונוגעת ליסודות המנהל הציבורי במדינה. הכהן מצביע על כך שהחלטות ממשלה רבות לאורך השנים, החל משנת 2007 ועד ימינו, לא תורגמו לביצוע בשטח, גם כאשר הוגדרו על ידי הדרג המדיני כעדיפות לאומית.

הכהן מתאר כיצד החלטות ממשלה בנושא הקמת יישובים, דוגמת הקמת חמישה יישובים סביב ערד ב-2012, הקמת העיר כסיף, או החלטת ממשלת בנט בדצמבר 2021 להקים שני יישובים בגולן, נותרו בגדר החלטות בלבד ללא התקדמות מעשית בשטח. הכהן מגדיר את המצב הזה כתוצאה של מערכת תכנון שקובעת כי לא יוקמו יותר יישובים חדשים ליהודים, או שהקמתם תוגבל באופן דרסטי. הוא מסביר כיצד החלטות הממשלה מנוסחות באופן המעביר את הסמכות לרשויות התכנון, אשר מחויבות לעבודות מטה מורכבות וממושכות.

הכהן מתמקד בנהל 1.1800, שלדבריו נקבע על ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז, ומהווה כלי מרכזי שבעצם סנדל כל ממשלה שתרצה להקים יישוב חדש. לדברי הכהן, עבודות המטה הנדרשות על פי נועל זה מאפשרות לפקידות לסכל כל יוזמה בטענה של צורך בבדיקות נוספות. הוא מציין כי הממשלה מנחה את רשויות התכנון, את רשות מקרקעי ישראל והאוצר לגשת לעבודת מטה לבחינת הקמת יישובים, אך התוצאה היא ששוללים מהממשלה את היכולת להחליט על הקמת יישוב חדש בלי לעבור דרך המנגנון הזה.

הכהן מתאר סוגיה זו כאבא והאמא של מה שמכונה הדיפ סטייט. הוא מדגיש כי פעם המנהל הציבורי פעל על פי חזון ציוני, כפי שקבע דוד בן גוריון, ואיש ציבור היה מגיע לעבודה עם מצפן לאומי. לדבריו, הפקידים אינם באים עוד לעבודה עם חזון ציוני, מה שהוביל לצורך בחוק הלאום, ובפרט בסעיף 7 שעניינו חובת המדינה לטיפוח ההתיישבות היהודית.

הכהן טוען כי סעיף זה רוקן מכל תוכן מעשי בבגץ, שכן הוא אינו משפיע בפועל על עבודת המתכננים והפקידים. הוא מוסיף כי גם כאשר הימין שלט במשך עשרות שנים, הוא לא הצליח לשנות את המציאות הזו, בדומה לממשלות אחרות שגם הן לא הצליחו להוציא לפועל הקמת יישובים חדשים. הכהן מעלה את הצורך לחזור לשיטות עבודה שיושמו בעבר, כפי שהיה עם הקמת המצפים בגליל בתקופת רבין ב-1975, אז הוקמו יישובים זמניים כדי לייצר נוכחות במרחב תוך כדי תכנון הקבע.