בשיחה בערוץ טוב הציג האלוף במיל’ גרשון הכהן ניתוח ביקורתי של מנגנוני התכנון והמנהל הציבורי בישראל, שלטענתו מעכבים ואף מונעים הקמת יישובים יהודיים חדשים. לדבריו, מדובר בבעיה מבנית החורגת ממדיניותה של ממשלה מסוימת ונוגעת לאופן שבו מתקבלות ומיושמות החלטות במדינה. הכהן מצביע על שורה של החלטות ממשלה שהתקבלו לאורך השנים, החל מ-2007, אך לא הגיעו לכדי ביצוע בשטח, גם כאשר הוגדרו כעדיפות לאומית.
הכהן מציין כמה דוגמאות, ובהן ההחלטה להקים חמישה יישובים באזור ערד בשנת 2012, קידום העיר כסיף והחלטת ממשלת בנט מדצמבר 2021 להקים שני יישובים בגולן. לדבריו, החלטות אלה נותרו במידה רבה על הנייר, ללא התקדמות מעשית מספקת. הוא טוען כי בפועל התגבשה מערכת תכנון המצמצמת באופן משמעותי את האפשרות להקים יישובים יהודיים חדשים.
לדברי הכהן, חלק מהבעיה נעוץ באופן שבו מנוסחות החלטות הממשלה: במקום לקבוע ביצוע ישיר, הן מעבירות את הסוגיה לבחינת רשויות התכנון ולביצוע עבודות מטה מורכבות וממושכות. כך, לטענתו, החלטה מדינית שאמורה לבטא סדר עדיפויות לאומי הופכת לתהליך בירוקרטי שעלול להימשך שנים.
במרכז הביקורת שלו עומד נוהל תכנוני שמספרו, לדבריו, 1.1800, אשר נקבע בתקופת כהונתו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז. הכהן טוען כי הנוהל יוצר חסם משמעותי בפני ממשלות המבקשות להקים יישובים חדשים, משום שהוא מחייב הליכי בדיקה ממושכים ומאפשר, לשיטתו, לעכב יוזמות באמצעות דרישה לבחינות נוספות.
הכהן מתאר מצב שבו הממשלה מנחה את מוסדות התכנון, את רשות מקרקעי ישראל ואת משרד האוצר לבחון אפשרות להקמת יישובים, אך עצם העברת הנושא לעבודת מטה עלולה למנוע קבלת החלטה מעשית. לטענתו, התוצאה היא פגיעה ביכולתו של הדרג הנבחר לממש את מדיניותו בתחום ההתיישבות.
את התופעה מגדיר הכהן כאחד הביטויים המרכזיים של מה שמכונה “הדיפ סטייט”. לדבריו, בעבר פעל המנהל הציבורי מתוך חזון ציוני ברור, ברוח תפיסתו של דוד בן גוריון, ועובדי הציבור ראו בעבודתם חלק ממימוש יעדיה הלאומיים של המדינה. כיום, לטענתו, החזון הזה אינו עומד עוד בבסיס עבודתם של גורמים במערכת הציבורית.
בהקשר זה מתייחס הכהן לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, ובפרט לסעיף 7, העוסק בפיתוח ההתיישבות היהודית. הוא טוען כי למרות חשיבותו של הסעיף, בפועל הוא אינו מתורגם למדיניות תכנונית שמאפשרת לקדם הקמת יישובים חדשים, וכי פסיקות בג”ץ והאופן שבו המערכת פועלת הותירו אותו, לשיטתו, ללא השפעה מעשית מספקת.
הכהן מדגיש כי גם ממשלות ימין שכיהנו בישראל במשך עשרות שנים לא הצליחו לשנות באופן מהותי את המציאות שעליה הוא מצביע. לדבריו, הקושי אינו מסתכם בזהות הממשלה, אלא נובע ממנגנונים בירוקרטיים ותכנוניים הממשיכים לפעול גם כאשר הדרג המדיני מבקש לקדם מדיניות אחרת.
כפתרון אפשרי מציע הכהן לבחון מחדש שיטות פעולה שיושמו בעבר, ובהן הקמת המצפים בגליל בשנת 1975, בתקופת ממשלת יצחק רבין. לדבריו, באותה תקופה הוקמו יישובים זמניים שאפשרו ליצור נוכחות בשטח במקביל לקידום תכנון הקבע. הוא רואה בגישה זו דוגמה לאופן שבו ניתן לקדם יעדים לאומיים גם כאשר הליכי התכנון המלאים טרם הושלמו.
לסיכום, הכהן קורא לבחון מחדש את היחסים בין הדרג המדיני למנגנוני התכנון והמנהל הציבורי, ולמצוא דרך להבטיח שהחלטות ממשלה בנושא ההתיישבות יתורגמו לביצוע בפועל. לדבריו, ללא שינוי במנגנונים הקיימים, גם החלטות המוגדרות כבעלות חשיבות לאומית עלולות להישאר בגדר הצהרות בלבד.

















כה דבר מגרש היהודים מרצועת עזה ב 2005
הוא רק מילא פקודות