טופז רם מציג ביקורת נוקבת על המערכת הפוליטית בישראל וטוען כי היא עוברת תהליך מובהק של הזדקנות והתנתקות מוחלטת מהדור הצעיר. לדבריו, לאחר שנים רצופות של משברים, ממגפת הקורונה ועד מלחמה, הפוליטיקה הישראלית הפכה ל”מועדון סגור” של מפלגות מבוצרות ורסיסי רשימות, אשר דחקו הצידה את הצעירים וחסמו בפניהם את האפשרות להשתלב במוקדי ההשפעה והממסד.
רם מדגיש כי ניסיונות שטחיים של מפלגות להציג פעילות ברשתות החברתיות אינם מהווים מענה אמיתי לצורכי הצעירים, וכי המעבר של ראשי המפלגות מקמפיינים אותנטיים בשטח לפרסום דיגיטלי ממוקד נובע מאובדן אמון בציבור ובשטח עצמו, שנותר “מת” הן בימין והן בשמאל.
מעבר למבנה המפלגתי, רם מבקר בחריפות את השיח הרעיוני שמנהלים הפוליטיקאים, וטוען כי המערכת ממשיכה לנהל ויכוחים אנכרוניסטיים על הגדרות ימין ושמאל שמתאימים לשנת 1948, במקום להתמודד עם אתגרי העתיד. הפער הזה בולט במיוחד לנוכח המהפכה הטכנולוגית והתפתחות הבינה המלאכותית: בעוד שצעירים משקיעים שנים בלימודים ובשירות צבאי ויוצאים לשוק העבודה רק כדי לגלות שמשרות רבות נתפסות על ידי אוטומציה ובינה מלאכותית, נבחרי הציבור מתעלמים כמעט לחלוטין מהנושא הבוער הזה.
לטענתו, ההתמקדות של הפוליטיקאים בפוליטיקת זהויות אינסופית, על חשבון התמודדות עם השינויים התעשייתיים והכלכליים הדרמטיים שמשפיעים ישירות על חיי היומיום של הדור הצעיר, מייצרת פוליטיקה מנותקת, מכוערת וחסרת מענה לאתגרים האמיתיים של המדינה.
