העיתונאית מירב מורן מציגה הבחנה חדה בין שני זרמים מרכזיים בציבור החרדי ביחסם לציונות ולמדינת ישראל.
לדבריה, קיים פער מהותי בין קבוצות אנטי־ציוניות מובהקות, כדוגמת חסידות סאטמר, תולדות אהרן והפלג הירושלמי, לבין המפלגות וההנהגה החרדית המרכזית. בעוד שהזרמים האנטי־ציוניים רואים במדינה מעצור של ממש לתהליך הגאולה ושוללים אותה מיסודה, הזרם החרדי המרכזי אינו אנטי־ציוני אלא בלתי־ציוני. מורן מדגישה כי נציגי הזרם המרכזי חתמו על מגילת העצמאות, לוקחים חלק פעיל ויומיומי במוסדות השלטון ומכירים בהם.
לשיטתה, הציבור החרדי המרכזי אמנם אינו רואה במדינה את הגאולה עצמה, אלא סוג של כורח בלתי נמנע שנועד למנוע קרע בעם, אך הוא אינו מבקש לפרק או להשמיד אותה. כהשוואה מעניינת, היא מקבילה את העמדה הזו לחלקים בשמאל הישראלי השואפים למדינת כל אזרחיה: עמדה שאינה מתנגדת לישיבת יהודים בארץ, אלא כזו שמחזיקה בתפיסה שונה לגבי הגדרת המדינה כפרויקט ציוני מובהק.
