שד”ר פיני יחזקאלי וטל אורנן מתיישבים לנתח את המציאות הישראלית והעולמית, אין מקום למילים מכובסות. מבחינתם, התחושה שמרחפת מעל החברה בישראל בימים אלה מדויקת עד כאב: סחרור מנותק. המערכת הפוליטית המקומית טרודה במאבקים פנימיים, בהרכבת קואליציות שבריריות, בחשבונאות פוליטית צרה ובמריבות אינסופיות, בשעה שמתחת לרגליים של כולנו האדמה רועדת והלבה כבר רותחת ומבעבעת. תמונת המצב הגלובלית, כפי שהם משרטטים אותה, מזכירה כפר השוכן למרגלות הר געש רגע לפני התפרצות אדירה, כאשר העולם כבר מצוי עמוק בתוך שלביה הראשונים של מלחמת עולם חדשה ומוזרה. זוהי אינה מלחמה קלאסית בין צבאות של מעצמות בלבד, אלא מלחמת תרבות ועומק המתחוללת בתוך המדינות עצמן, בין גלי פרוגרסיביזם ובריתות אסטרטגיות לבין כוחות שמרניים ולאומיים, שבה הגבולות והנאמנויות משתנים בקצב מסחרר.
בזמן שארצות הברית והמערב מפגינים חולשה ומהססים מול איומי הגרעין והטילים של איראן, ומדינות מפתח מנהלות מדיניות תועלתנית וצינית, בישראל נדמה שרבים מההנהגה ומהציבור עדיין נאחזים בפרדיגמות שחלפו מן העולם לפני שלושים שנה. המנהיגות הנוכחית מתקשה לקרוא את המפה החדשה, לחשוב במונחים של מנופי לחץ ועוצמה, או לאמץ “אינסטינקט קטלני” הנדרש כדי לנצל את התמורות העולמיות לטובת ביצור מעמדה של ישראל. במקום זאת, מנהיגים ופוליטיקאים שנתפסים כמייצגי המרכז והשמאל מתנהלים בגמלוניות, נבוכים מול מצלמות וחסרי חזון אמיתי, כשהם מונעים לעיתים מאינטרסים של פטרונים ובעלי הון מבוגרים שמסרבים להבין שהזמן שלהם חלף.
אך מעבר לסחרור המדיני, המוקד האמיתי של השיחה נוגע לתהליך היסטורי עמוק ובלתי נמנע: חילופי אליטות. יחזקאלי רואה במתרחש בישראל התגשמות חיה של תורת האליטות. האליטה הישנה, ששלטה במוקדי הכוח, במשפט, באקדמיה ובתקשורת מאז קום המדינה, מזדקנת ונשחקת. זוהי אליטה שאינה מסוגלת עוד להוביל את העם, ולעומתה מבצבצת ועולה אליטה חדשה, שורשית ומחוברת, המשלבת את הציבור המזרחי, הציונות הדתית וחלקים הולכים וגדלים מהחברה החרדית והמסורתית. ההיסטוריה מלמדת שאף הגמוניה אינה מוותרת על כוחה ועל מאחזיה מרצון, והמאבק הנוכחי – מהפגנות ועד לחצים משפטיים ומוסדיים – הוא למעשה קרב בלימה נואש של שכבה חברתית שחשה את הקרקע נשמטת תחתיה. המאבק הזה, מזהירים השניים, עלול להיעשות קשה ומכוער יותר לפני שיוכרע, שכן ככל שהמשבר מחריף, כך הולכת ומתקרבת נקודת המפנה שבה ייכון סדר חברתי ופוליטי חדש.
בתוך כך, שאלת היכולת למשול עולה במלוא חריפותה. הימין הישראלי, למרות הצלחתו החוזרת בקלפי, נתפס פעמים רבות כמי שאינו יודע להפעיל עוצמה שלטונית אמיתית ולהשתמש בכלים המוסדיים של המדינה. במשך שנים רבות הוזנחו זירות קריטיות כמו האקדמיה, התרבות ומערכת המשפט, מתוך אשליה שהניצחון הפוליטי מספיק כדי לשלוט. במקביל, הפוליטיקאים עצמם נתפסים לא פעם כמי שנעים עם כיוון הרוח, מונעים משיקולי הישרדות והזדמנויות רגעיות ולא מתוך אידיאולוגיה מבוצרת. גם דמויות שנראו בעבר בעלות קו תקיף וימני עשויות לשנות את עורן לפי האינטרס או לפי מקורות המימון והתמיכה, והדבר מותיר את הציבור מפוכח ולעיתים מותש.
לצד הזירה הפוליטית, הדיון פותח חזית מול האתגרים הביטחוניים והקיומיים מבית. השניים משרטטים תמונה מדאיגה של אזלת יד מתמשכת בטיפול בבעיות העומק הלאומיות, החל מאובדן המשילות בנגב ובגליל, דרך התחמשות ופשיעה גוברת בחברה הערבית, ועד לאיום הממשי של התפרצות אלימה פנימית שתעמיד במבחן את החברה כולה. בדיוק כפי שישראל אפשרה לאיומי הטרור להתעצם לאורך גבולותיה במשך שנים ארוכות מבלי לגדוע אותם בזמן, כך נבנתה פצצת זמן בתוך גבולות המדינה. ההתמודדות עם המציאות הזו תדרוש בעתיד הקרוב שינוי תפיסתי קיצוני, שכולל לא רק היערכות ביטחונית מחמירה אלא גם הפנמה שהשנים הקלות והשמנות של הכלכלה ואיכות החיים המערבית הגיעו לקצן. ישראל תידרש לחוסן כלכלי, להפחתת התלות בסיוע ובלחצים של מעצמות זרות, לחיזוק הייצור העצמי ולבניית בריתות חדשות עם כוחות עולים ברחבי תבל.
למרות התמונה הקודרת, הנימה המסכמת אינה של ייאוש אלא של הבנה היסטורית עמוקה. מנהיגים אמיתיים אינם צומחים בתקופות של שקט ושלווה, אלא נוצרים ומתעצבים בתוך סערות ומשברים. ההיסטוריה מלמדת כי דווקא דמויות שלעיתים נראות בלתי מתאימות, בוטות או מושמצות על ידי האליטה השלטת, עשויות להפוך ברגע המבחן למי שמניעים את גלגלי השינוי וסוחפים אחריהם את הדור הצעיר. המציאות אולי נראית כרגע כמבוי סתום וכסחרור מסוכן, אך מתוך השבר, התפוררות המבנים הישנים והתפוגגות האשליות, הולך ונבנה כוח חדש שעשוי בסופו של דבר להוביל את ישראל להתפכחות, להתחדשות ולעמידה איתנה באתגרי המאה הנוכחית.
