אליהו בן אשר מותח ביקורת נוקבת על המיצוב הפוליטי של אישים כמו נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. לדבריו, בניגוד לתדמית של “ימין קשה”, עמדותיהם המדיניות והבסיסיות של השניים משקפות מזה שנים קו הנוטה למרכז-שמאל. בן אשר מזכיר כי ליברמן קידם בעבר את רעיון חילופי השטחים שכלל מסירת יישובים מתוך תחומי הקו הירוק, דוגמת אום אל-פחם, לידי מדינה פלסטינית. במקביל, הוא מציין כי גם נפתלי בנט התבטא באופן המעיד על התרחקות מקווי היסוד של הימין האידיאולוגי המסורתי, בין היתר כאשר הביע נכונות לפשרות מדיניות בנוסח “מדינה מינוס”.
לצד הניתוח הפוליטי, מצביע בן אשר על תמורות עמוקות במציאות הביטחונית של ישראל. בעוד שבעבר הדרישה להחזקת רצועת ביטחון בלבנון נתפסה כנושא שנוי במחלוקת בעקבות טראומה לאומית מתמשכת, כיום מדובר במהלך שזוכה להסכמה רחבה על רקע האיומים הממשיים. שינוי תפיסתי זה משפיע ישירות על מרחב התמרון המדיני והביטחוני של כל הנהגה עתידית.
סוגיית המפתח ביכולת התפקוד של ממשלה בראשות גוש השינוי, כך מנתח בן אשר, נותרת הרכב הקואליציה שלה. תרחיש שבו ממשלה כזו תישען על המפלגות החרדיות ותקים רוב המבוסס על מפלגות ציוניות עשוי לאפשר לה חופש פעולה מסוים לניהול מדיניות פרגמטית. מנגד, הוא מדגיש כי תלות ישירה בקולותיהן של המפלגות הערביות – רע”ם והרשימה המשותפת, תשלול כמעט לחלוטין את היכולת לקדם מדיניות יציבה או לנהל מדינה בעתות משבר ומלחמה. כפי שהוכח בעבר באירועים מקומיים כמו משברי הנטיעות בנגב, כל ניסיון לקבל החלטות ביטחוניות או לאומיות מהותיות תחת תלות פוליטית כזו יוביל בהכרח לשיתוק מעשי או לקריסת הממשלה.
