לד"ר טל קרויטורו חשוב להבהיר כבר בהתחלה: "לא ניתן לשנות מין – זו טרמינולוגיה מטעה". מאז שהנחתה בעבר קבוצות של טרנסג'נדרים, היא מזהה שינויים שהתחוללו בשני תחומים מרכזיים: הראשון – עליה בהכחשת המין הביולוגי, שמביאה לתופעות חדשות כמו גברים בספורט נשי, והשני – הורדה עקבית של הגיל בו מסלילים קטינים לתהליכי סירוס כימי וכריתת איברים.

מה שהיה תופעה נדירה, גדל באלפי אחוזים תוך שנים ספורות. יש שינוי גם במאפייני הפונים – רובם נערות, ובקרב רבים מהם ישנה תחלואה כפולה – הפרעות נפשיות נלוות שבעבר היו דוחות את ההחלטה לנתח.

מחקרים הוכיחו בעבר שמצב של דיספוריה מגדרית בקרב ילדים חולף מעצמו ברוב המוחלט של המקרים. הבעיה היא שברגע שמבצעים מעבר מגדרי – אפילו חברתי בלבד (שינוי כינויי גוף, ללא פרוצדורות רפואיות) – מקבעים את המצב, ומורידם את סיכויי ההחלמה מ-80% לאחוזים בודדים. משם הדרך להורמונים ולסכין המנתחים קצרה.

ד"ר קרויטורו כתבה את ההקדמה לספר "נזק בלתי הפיך" של אביגייל שרייר, שעורר סערה עולמית כשחשף את הנזקים שגורמת תופעת הטרנסג'נדרים לנערות. גם בהשקת הספר בישראל התקיימו הפגנות: "המפגינים הם צעירים שטופי מח שמחדירים להם שהם חייבים לעבור סירוס כימי וכריתת איברים – ומי שאינו תומך בכך – שונא אותם ורוצה שהם ימותו".

החיים של הטרנסג'נדרים רצופי מאבקים בריאותיים – אף אחד אינו מדבר על נשירות השיניים ועל עליית הסיכון במאות אחוזים להתקפי לב. גם בנושא הקמת המשפחה הסיכויים לא לטובתם: הסירוס הכימי והעקרות המכנית אינם מאפשרים הולדת ילדים, ומבחינה חברתית – קשה להם מאוד למצוא זוגיות.

ד"ר קרויטורו מכירה מקרוב מישהי שעברה את התהליך. בשנים הראשונות היא הייתה מאושרת. אחרי שמונה שנים היא כבר התחרטה לגמרי, אך כבר היה מאוחר מדי. אחרת הצהירה: "אני לא מאמינה שבגלל שהייתי בדיכאון בגיל 15 – לא אוכל להיות אמא בגיל 25".

ומה עם ההורים? "חלק מפוחדים שהילד יתאבד, והם לא רואים בעיניים. אחרים נהנים מתשומת הלב ויוצאים למסע הרצאות".

מהם אחוזי ההתאבדות לפני הניתוח – ולאחריו?

עד כמה מטפלים ורופאים מסבירים לעומק על התהליך?

האם יש היום גיל מינימום לניתוחים ולסירוס?

מדוע "מעבר חברתי" מוריד באופן דראסטי את סיכויי ההחלמה?

צפו בראיון המלא