יום הדין של משטרת ישראל.

אחר שנפתחה החקירה בעניינו של ראש הממשלה, ראיתי בה הרבה דברים תמוהים, ופרסמתי ברבים כי אני חושש שחקירה זו היא עלילת שווא, רודפים להפיל ראש ממשלה מכהן.

כנראה שבעקבות הפרסומים הללו זכיתי לפגישה עם מפכ"ל המשטרה. בפגישתנו הממושכת בשעת לילה, הסביר לי המפכ"ל כי אני וחבריי הרבנים, חייבים בשם הצדק והיושר, להוקיע את השחיתות של ראש הממשלה.

כשהבעתי ספקות על כך, ניסה המפכ"ל לשכנע אותי בדרכים שונות שראש הממשלה אשם וצריך להתפטר ולא השתכנעתי, לבסוף אמר המפכ"ל כי יש דברים שהוא לא יכול לומר לי ועלי להאמין לו. לא השתכנעתי. יש לכל אדם חזקת כשרות עד שיוכח אחרת ונפרדנו באי הסכמה.

עם הזמן התברר שצדקתי. מי שקורא את הפרוטוקולים של המשפט מבין כי מדובר בפרשת השחיתות הגדולה ביותר במדינה. מסתבר שהפרקליטות והמשטרה החליטו להפיל ראש ממשלה ולצורך כך הם המציאו עבירות שלא כתובות בספר החוקים, עברו כמעט על כל חוק אפשרי ובלבד שיגיעו ליעד.

במבט לאחור, ברור לי שיוזמת פגישתי עם המפכ"ל נועדה לפגוע בתמיכה הציבורית שקיבל ראש הממשלה. זה חמור, כיוון שהדבר מלמד, שרוח המפקד היא זו שהובילה את השחיתות של הכפופים לו. המפקדים הבכירים שאישרו לרגל אחרי אזרחים בלי אישור משפטי. החוקרים שהתעלמו מכל העדים שהעידו לטובת ראש הממשלה. החוקרים שאיימו על עדים על מנת שיעידו כפי רצונם.

כשראש צוות החקירה נשאל על כך בבית המשפט ואומר במבוכה יותר מתשע מאות פעמים "אני לא זוכר". "זה לא באחריותי". "לא יודע מי עשה את זה" – זו סיבה לוועדת חקירה. וצריך להתחיל מהראש: המפכ"ל, היועץ המשפטי ופרקליטי המדינה.

הקצונה הבכירה, החוקרים וכל היועצים המשפטיים צריכים לתת דין וחשבון לציבור בישראל. הם צריכים לעצור ולשאול את עצמם: איך טעינו טעות כל כך גדולה, טעות שהייתה עלולה לסכן את כל המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל.