נח פריש חי על התפר. התפר בין התרבות האמריקאית לישראלית, בין שפת האם שלו, לבין חיבורו אל ארץ אבותיו. בין יום הזיכרון שעורר בו את הרצון הביתה לבין יום העצמאות שבו הוא מרגיש בבית.
פריש קשור בטוב וברע אל הארץ. הזרע הראשון בקשר לארץ נזרע כשהיה בכיתה י', אחיו התגייס לצנחנים ושירת במהלך מבצע צוק איתן. הוא מספר כי הרגיש כל שנייה בה אח שלו נמצא במבצע. בשביל אמריקאי זה ה"וואסח" הכי גדול שיש. הוא מדגיש שהוא לא חיפש את ה"וואסח", אבל בארה"ב הכל היה כיף וקל. הזרע נבט כשהיה בכיתה י"ב, היה פיגוע בצומת הגוש ועזרא שוורץ שלמד איתו בבית הספר נרצח.
זאת הייתה פעם ראשונה שאדם שהוא הכיר נרצח, פעם ראשונה שפגש בשכול. "אמרתי לעצמי איך אני יכול להגיד שמשהו קורה, לא היינו חברים, אבל זה תפס מקום, זה שינה משהו בתפיסה שלי. אמרתי לעצמי אני אהיה גבר ואעשה את זה. עליתי לארץ בשביל להתגייס, לא בשביל להישאר בארץ אבל לפחות להתגייס. האירוע הזה שינה משהו בראש שלי. אני לא רוצה להיות האמריקאי הקלאסי, אני רוצה לעשות משהו – אני אעשה אותו".
פריש בן 23, מתגורר בגבעת שמואל וסטודנט למנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן. אחרי התיכון הוא הגיע לארץ ללמוד במכינת עצמונה, ולאחר חצי שנה עשה עלייה. במקור הוא מבוסטון מסצ'וסטס. לארץ הוא עלה לבד, מכל משפחתו הגרעינית רק שני אחים גרים בישראל. הוא אומר שהקושי שלו בישראל זה שהוא לא דובר עברית, "זאת לא השפת אם שלי". קושי נוסף הוא אומר זה שכאשר הוא היה חייל, בזמן שהוא אכל חול, חברים שלו בקולג' נהנים. גם העובדה שהוריו לא בארץ והתרבות השונה לא תרמו להסתגלות שלו.
https://tovnews.co.il/%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%a7%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%91%d7%a1%d7%a7%d7%99-%d7%90%d7%9e%d7%a8-%d7%9c%d7%99-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%a6%d7%94-%d7%a9%d7%aa%d7%93%d7%a2-%d7%a9%d7%94%d7%91%d7%9f/
לאחר המכינה הוא התגייס לסיירת עורב גולני, "בהתחלה הבנתי שאני קצת חי בסרט, רוב החיילים מסביבי היו צהובים אבל הייתי צהוב מהצהובים. הצוות קצת איפס, שם אותי במקום וזה עשה לי ממש טוב. כי בהתחלה לא הסתדרתי עם הצוות והיה לי ממש קשה. באמצע במסלול הבנתי שזה לא מה שציפיתי וחלמתי עליו. זה לא אומר שזה משהו רע אלא פשוט שונה ממה שציפיתי. ברגע שהבנתי את זה היה לי טוב, התחלתי להסתדר עם הצוות וחברים".
המציאות התגלתה אחרת מהציפיות שלו "ציפיתי לסרטים של מלחמה, בתור אמריקאי כשאתה מגיע לארץ ואתה רואה חייל זה מטורף. חייל על מדים זה איזה גבר, איזה מלך, אתה חולם על זה. כאשר אתה שם ואתה הוא זה שחייל אתה מסתכל על האנשים שמסתכלים עליך וזה מצחיק. בתור חייל ראיתי אנשים במרכזית בירושלים מסתכלים עליי והדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לחזור הביתה וללכת לישון. זה ממש הצחיק אותי".
https://tovnews.co.il/%d7%a7%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9b%d7%95%d7%9c-%d7%95%d7%90%d7%95%d7%91%d7%93%d7%9f-%d7%94%d7%9d-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%aa%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%9e/
פריש מוסיף כי הוא לא מתחרט על שעלה לארץ, רק פעם אחת "היה רגע אחד בצבא, וזה היה לשנייה ומאז לא חשבתי על זה בכלל. היינו בתרגיל, אני יודע שהחברים שלי בקולג' נהנים. אני הייתי עם עמית, שכבנו מתחת לאיזה עץ, קבורים בבוץ בשיא הגשם. אנחנו מדברים על זה שהחברים שלי בקולג' נהנים. היה רגע שאמרתי לעצמי מה אני עושה פה? ומאז לא חשבתי על זה".
הפעם השנייה שפריש פגש בשכול היה כשחברו לצוות, עמית בן יגאל הי"ד, נהרג במהלך פעילות מפגיעת אבן. "הייתי ממש במקום שבו הוא נהרג. זה חלק ממש גדול מהשירות, ולא הייתי משנה כלום. גם אם הייתי יודע שחס וחלילה זה הולך לקרות, הייתי מגיע לאותם אנשים ואותו צוות. אני לא רוצה להגיד שיצא מזה טוב, אבל יש טוב שיצא מהסיפור. כמה שזה קשה. נכון זה לא עשה לצוות טוב, זה היה ממש קשה, אבל הצוות ממש מחזק את המשפחה והם הולכים לבקר אותם הרבה. כל חודש מאי הם איתם, כל החודש עם יום הזיכרון. אבל כן זה חלק מהסיפור הישראלי".
אך המפגש עם השכול הוא זה שייצר בו את התחושה שהוא בבית "זה ממש עצוב להגיד את זה, כל הצוות שלנו נכנס ל90% מהאנשים שמכירים מישהו שנהרג. ואני אגיד את האמת לפני שהוא נהרג, ביום הזיכרון קצת לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כי הייתי חייל, אבל אני אמריקאי ולא מכיר הרבה אנשים שנהרגו ועכשיו זה שונה לחלוטין. יום הזיכרון בשבילי תפס מקום ענק בחיים שלי. זה עושה אותי יותר חלק. גם כשהייתי חייל, מה שקרה עם עמית זה מוזר להגיד את זה בקול, אבל מאז אני מרגיש 100% חלק מהחברה הישראלית".
