אריאל זיזבר מתאר תהליך אישי של התפכחות פוליטית, שבו עבר מהזדהות שטחית עם מחנה השמאל אל עמדות ימניות מגובשות. בתחילת הדרך, לדבריו, נמנע מכל מעורבות פוליטית אמיתית וניסה לשמור על עמדה נייטרלית. הוא ראה בדמויות כמו גולדה מאיר ודוד בן-גוריון גורמים שניתן לסמוך עליהם בנוגע לעניין הלאומי, ולכן לא חש צורך להביע דעה פוליטית או לעסוק בזהות אידיאולוגית.
בהמשך, הוא מעיד כי עמדותיו התגבשו יותר ונטו ימינה, אך מדגיש כי האשמות מצד השמאל כלפי הימין – כגון כינויי גנאי כמו "פשיסט" או "גזען" – הן חסרות שחר. לטענתו, השימוש המופרז והפוליטי בביטויים הללו הוא ניסיון להשליך על היריב את הפגמים של עצמך. את ההאשמות הללו הוא רואה כהשתקפות של חוסר בטחון עצמי אידיאולוגי מצד השמאל.
לשיטתו, אדם שמאשים אחרים בפשיזם או בגזענות – עושה זאת משום שהוא עצמו נושא את אותם סימנים, ומבקש להסיט את תשומת הלב מהם. המסקנה שהוא מציע לקהל היא להבחין בין ביקורת עניינית לבין דמוניזציה פוליטית שמטרתה לסתום פיות ולהכתים מחנה שלם.
