ד”ר צבי סדן מנתח את השבר האידיאולוגי בתוך הימין הישראלי, כשהוא מציב את תפיסתו של ד”ר אבישי בן חיים אל מול מה שהוא מגדיר כ”כל השאר”. סדן טוען כי הגישה של בן חיים, המקדשת את מניעת מלחמת האזרחים בכל מחיר ואת הפשרה למען האחדות, היא למעשה צורה של “פציפיזם פנימי” שאין לו זכות קיום במציאות הפוליטית העכשווית. לדידו, הוויתורים ההיסטוריים של הימין, עוד מימי בגין והסזון, יצרו תקדים של התרפסות שהימין אינו יכול ואינו מוכן לשאת עוד, במיוחד אל מול מה שהוא מכנה “עידן הווק” והשמאל הרדיקלי.
סדן מבקר בחריפות את השימוש במושג “אחדות” ובמונח “הסכמות רחבות”, וטוען כי מדובר בעטיפת צלופן יפה לכניעה מוחלטת לתכתיבי השמאל. הוא מזהיר כי הניסיון לכפות “דו-קיום” במשרדי הממשלה הקריטיים הוא בלתי אפשרי, וכי המחיר של הימנעות מעימות עלול להיות אובדן זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית. עבור סדן, המאבק על אופיה של המדינה ועל השלטון הוא מאבק קיומי שבו הוויתור אינו אופציה, שכן הוא מוביל בסופו של דבר לחיסולה של המדינה היהודית, בין אם במוות איטי או מהיר.
לדבריו, האיומים במלחמת אזרחים מצד השמאל הם במידה רבה “איומי סרק” הנובעים מפחדים מדומים מדיקטטורה, אך הוא מדגיש כי קיימים קווים אדומים שמעבר להם הימין יהיה חייב להילחם. סדן טוען כי דווקא ניסיונות לנסיגות נוספות או הפיכת ישראל ל”מדינת כל אזרחיה” הם אלו שעלולים להצית עימות פנימי, שכן הימין לא יאפשר עוד פגיעה בערכי היסוד שלו. בסיום דבריו, הוא קורא לימין להכיר בכך שהכרעה פוליטית ברורה היא הדרך היחידה להבטיח את עתיד המדינה, ללא התלות ב”אחדות” מדומה המשרתת צד אחד בלבד.
