בשיח נוקב שעוסק במבנה הכוח והזהות בחברה הישראלית, אליהו יוסיאן מנתח את הפער שבין “תפיסת הכבש” ל”תפיסת האריה” בהקשר של הנהגה ויישום אידיאולוגי. יוסיאן טוען כי כדי לחולל שינוי אמיתי ומהותי במציאות המודרנית, לא די באדם אחד הפועל לבדו, אלא נדרשת “פמיליה”, קבוצה מגובשת של אנשים המאמינים באותה דרך וחולקים חזון משותף. הוא מדגיש כי ללא תמיכה רעיונית וסביבה אנושית שפועלת בתיאום סביב שולחן קבלת ההחלטות, כל ניסיון ליישום של תפיסת עולם נידון לכישלון.
בסקירה היסטורית שמטרתה להמחיש את המציאות הנוכחית, יוסיאן חוזר לימי הקמת המדינה וליחסו של בן גוריון לקבוצות פוליטיות ואידיאולוגיות שונות. לטענתו, בן גוריון הבין את הצורך בבניית כוח הומוגני והדיר קבוצות מסוימות, כמו אנשי מח”ל וחירות, משום שה-DNA הרעיוני שלהם לא התאים ל”מפלצת הרעיונית” שהוא ביקש לבנות. יוסיאן משתמש במטאפורה חריפה ומסביר כי סביב שולחן ההנהגה לא ניתן להושיב “כבשים” ולצפות לניצחון. בעיניו, הציפייה של קבוצות פוליטיות מסוימות לאורך השנים “לקבל נתח מהעוגה” או להמתין שמישהו ייתן להן מקום, מעידה על מנטליות של כבשים, בעוד שהנהגה אמיתית המיוצגת על ידי ה”אריה”, אינה מחכה לאישור, אלא לוקחת את מה שדרוש לה כדי להוביל.
הדיון מסתיים בתובנה כי היעלמות החינוך המפא”יניקי והסובייטיות מהחברה הישראלית יצרה חלל, אך גם חושפת את הקונפליקט המובנה שבין מי שממתינים לשינוי לבין אלו שיוזמים אותו בכוח הרעיון והנחישות. יוסיאן קורא להבנה עמוקה של יחסי הכוחות הללו, תוך שהוא מבהיר כי ניצחון במאבקים רעיוניים ופוליטיים מחייב אימוץ של גישה אקטיבית ולוחמנית יותר, כזו שאינה מסתפקת בציפייה להכרה, אלא מעצבת את המציאות במו ידיה.
צילום- אוסף התצלומים הלאומי
