בראיון נוקב ומלא מטען רגשי, יוצא אלכס גרינברג למתקפה חזיתית נגד מה שהוא מגדיר כ”סדרת כתבות זדוניות” בכלי תקשורת מרכזיים בישראל ובעולם. גרינברג, המנתח את הביקורת שהופנתה כלפי מינויים בכירים במערכת הביטחון, טוען כי מתחת למעטה העיתונאי מסתתרת גזענות שורשית ודעות קדומות כלפי יוצאי ברית המועצות לשעבר. לדבריו, הסב-טקסט העולה מהפרסומים האחרונים הוא תמיהה מזלזלת בנוסח “איך הרוסי הזה מעז לבצע שינויים במוסד”, תוך שימוש במונחים כמו “סובייטי” כדי להטיל דופי במקצועיותם של הממונים.
גרינברג מתייחס באופן ספציפי לטענות שהועלו נגד האלוף רומן גופמן, וביניהן הטענה כי הוא אינו דובר אנגלית מספקת בשל מוצאו. הוא דוחה את הדברים מכל וכל, מכנה אותם “טענה גזענית והזויה”, ומציין כדוגמה את פגישותיו של גופמן עם ראש ה-CIA כהוכחה ליכולותיו. גרינברג מדגיש כי הנחות היסוד הללו אינן מבוססות על עובדות, אלא על תפיסות מעוותות המנסות להגדיר קצינים בכירים על פי מקום הולדתם ולא על פי כישוריהם.
מעבר לביקורת על הגזענות, גרינברג מציג תפיסה סדורה לגבי אופי המינויים במערכות הביטחון. הוא טוען כי ברוב המדינות המערביות מקובל שדרג פוליטי נבחר ממנה את ראשי מערכת הביטחון, וכי מדובר ב”משרות אמון” מטבען. לשיטתו, הכימיה והאמון בין ראש המדינה לבין העומדים בראש מערכות הביטחון הם תנאי הכרחי לביצוע המדיניות של הממשלה הנבחרת. הוא מסכם בכך שמינויים אלו אינם עניין של “פקידות מקצועית” יבשה, אלא חלק בלתי נפרד מהיכולת להוציא אל הפועל אסטרטגיה לאומית מול איומים קיומיים.
