תושבי לוד, יפו ועכו צפו המומים בכמות הכוחות שהוזרמו לתל-אביב בפיגוע שאירע ביום חמישי בדיזינגוף. צה"ל, מג"ב, לוחמים מכל הסוגים והמינים בציוד מלא רדפו אחר מחבל בודד בתל אביב. להזכירכם, בפרעות מאי האחרון השתוללו בערים המעורבות מאות מחבלים אזרחי ישראל הערבים, עם נשק מכל הסוגים, האחד שורף מכונית, השני זורק בקת"ב לתוך בית, והשאר מיידים אבנים וכל הבא ליד, כולל צרורות מנשק חם. המשטרה לא עמדה בכמות הפניות, ואזרחים נותרו חשופים לאש ללא מענה. ראש העיר לוד התחנן אז להזרים כוחות צה"ל לעיר, אך שר הביטחון דאז בני גנץ, תחת ממשלת נתניהו, לא אישר.
והנה כמה ציטוטים ממה שקרה אז:
"נתניהו טען כי היה ויכוח משפטי בנוגע להכרזה על מצב החירום האזרחי, וכי הדבר "מגוחך" בעיניו. "אם זה לא מצב חירום אני לא יודע מה. אני מקווה שהבעיה נפתרה ואסור שהדבר ייגרר כי מדובר בעניין של חיים ומוות".
"ראש העיר יאיר רביבו קרא מוקדם יותר להטיל עוצר צבאי על העיר: "חיי אדם בסכנה, אנשים עלולים למות הלילה אם הממשלה לא תטיל סגר על העיר בשעה הקרובה. כוחות משטרה וצבא נדרשים להגיע מיד כדי לאכוף את הסגר. האיום הזה והנזק שעלול להיות לחיי אדם הוא קשה יותר מירי של מאות רקטות על ישראל".
העניין הוא כזה: בלוד, נדרשו יומיים של הפקרות איומה וסיכון של העיר כולה כדי שמישהו יזיז משהו, יומיים בהם לא היה מענה כלל. גם כשמגיע המענה, נערכים דיונים משפטיים האם ניתן להכריז על מצב חירום, מה ההשלכות המשפטיות על זכויות האזרח הערבי, ודיונים בין שרים האם להזרים רק מג"ב או גם צבא. ולבסוף כשמזרימים מג"ב זה בליווי אמירות מרתיחות דם מפי המפכ"ל על "אלימות בשני הצדדים", כאשר הצד היהודי רק מגן על עצמו.
בתל אביב, רגע אחד של אלימות וכל המדינה קפצה. בלי דיונים משפטיים ובלי קבוצות וואטצאפ. את תל אביב לא מפקירים לשני לילות של חרדה, אפילו רגע אחד זה יותר מדי. מחבל מסתובב בתל אביב- המדינה כולה בלחץ! המסר הזה זורם בעורקים של כל המערכות בישראל, החל מהתקשורת וכלה במשטרה ובצבא. בתל אביב נדרשו התושבים להסתגר בבתים, בלוד המצב היה קשה פי כמה ותושבים יהודים פונו מבתיהם, בתקווה לשוב אליו שלם ולא שרוף. ברחו כל עוד נפשם בם, עיירה בוערת כפשוטו. ולאיש לא הזיז במשך יומיים.
ולבסוף, כשהתייחסו, במה מתמקדים? כמובן, לא באלימות הערבים, לא בחרדה של היהודים שעירם התהפכה, אלא באוי אוי אוי קבוצתי על "אזרחים שלוקחים את החוק לידיים". כלומר יהודים מלוד שיצאו עם נשק לפטרל ולהראות נוכחות כדי שהערבים לא ישרפו להם את הבית. מיהודי לוד מצופה לשבת בבית ולחכות שהמשטרה תעשה את העבודה או תפספס. יהודי תל אביב לא נדרשים כלל לדילמה, גם כי אין שם ערבים בכמות כזו, וגם כי כאשר מחבל מגיע, כל כוחות הביטחון רודפים אחריו. היהודי התל אביבי לא נדרש לתפוס יוזמה ולהגן בעצמו על חייו ורכושו. הוא פרח מוגן. המדינה שלו ולרשותו.
בגלי צה"ל, הבית לכאורה של כל החיילים, הנימה השלטת באולפן הייתה – הנה, זה הגיע גם אלינו למדינת תל אביב ועוד ביום חמישי שכולנו יוצאים לבלות. על הקו הועלו שני שחקנים שהיו על הבמה בזמן הפיגוע ונאלצו להמשיך להציג, כמיטב הקלישאה, ונשארו בחיים כדי לספר על זה ולהשוות לפיגועי עבר בעיר העברית. כי ההשוואה היא תמיד לתל אביב, לא לבאר שבע, חדרה או חלילה בני ברק. יש פה בועה עצמאית שמי מעז לפגוע בה. מיותר לציין שפרעות לוד לא זכו ליחס שכזה בתחנה, וגם חדירת מחבל כאירוע מתגלגל בהתנחלות לא יזכו לכזו תשומת לב.
לצערי, הדירוג הזה של דם הפקר ודם ששווה יותר, פושה בכל המערכות במדינה ובכל המפלגות, ועלינו להילחם בו. אנשים שרוממות השוויון בגרונם צריכים לשים לב לעיוות הגדול ולזעוק לשינוי, דין נצרים כדין תל אביב אינה רק סיסמה של פוליטיקאי שבגד, היא סיסמה האומרת שכל יהודי בארץ ישראל יקר לנו ונילחם למענו בדיוק כמו בתל אביב. לשם כך הוקמה מדינת ישראל, ולא כדי שנפקיר את יהודי שדרות, לוד ועכו לחסדי השכנים האלימים בפוגרום.
לדעתי בנט אם כל החסרונות, מבחינה ביטחונית יותר יעיל