אלעזר שטורם זוכר שמרבית הישראלים תמכו בזמנו בהסכמי אוסלו וכי הייתה התרוממות רוח כללית באותה התקופה, "אני זוכר איך חגגתי בעצמי את החתימה", הוא מודה.
אור יששכר, ראש מחלקת המחקר ב"ביטחוניסטים", טוען כי "אי אפשר לרמות את מי שלא רוצה שירמו אותו". הוא מבהיר שאוסלו הייתה תקוות שווא לסיום הסכסוך, וכי למרות שבזמנו הייתה תמיכה רחבה מהציבור למהלך. היום, בוודאות, הרוב מבין שזו הייתה שגיאה קשה.
יששכר טוען כי דרג ההחלטות צעד ביודעין לתוך מלכודת: "היה ברור שאם ערפאת היה עסוק בייצור טרור במשך 30 שנים – הוא כנראה לא יתחיל לייצר פתאום הייטק".
כשזה מגיע לשלום עם הפלסטינים, יששכר מסביר שאין לצפות למשחק סכום אפס, אך בזמנו פנו לפתרונות קצה בלי לתת מספיק משקל לאפשרויות הביניים. בסופו של דבר אוסלו לא סיפק לציבור את הציפיות שהוא טיפח הן ברמה הביטחונית והן בחזון הלאומי.
יששכר מוסיף ומתאר שהתפיסה ששלטה אז הייתה תפיסה פרוגרסיבית של מדכאים ומדוכאים, וכי המודל של אוסלו נשען על הרבה מהתפיסות שהובילו להתנתקות.
"אנחנו סיפרנו לעצמנו סיפור שונה לחלוטין ממה שהפלסטינים סיפרו לעצמם. מהרגע הראשון ערפאת לא התכוון לקיים את ההסכם, כולם ראו את התרמית של ערפאת חוץ ממי שהתעקש לא לראות את זה".
למה ישראל לא חיסלה את ערפאת לאחר האינתיפאדה הראשונה?
מה ההבדל בין אוסלו א' ל-ב'?
צפו בראיון המלא
למה צריך את הפרשנים בגרוש האלה שממציאים סיפורים. איפה הביוגרפים האמיתיים? את אלו צריך לדברר, לא את החולמים להיות משפיעני רשת.