מסופר על רבי ישראל סלנטר שביום שמחת תורה ראו שפניו קודרים.
שאלו אותו תלמידיו הרי היום שמחת תורה וצריך לשמוח בשמחת התורה, למה הרב נראה על סף בכי ועצבות?
השיב להם שהשמחה והצער שלו נובעים מאותו מקור. שאל אותם והשיב בעצמו: האם יוכל להיות לאדם רגע אחד שבו שמחתו תהיה שלמה?
המשיל להם משל לאדם שיש לו בן יחיד ושמח בו מאוד. אבל יום אחד בנו חלה בחולי קשה. האם ייתכן ששמחתו של האב בבנו תפיג את צערו ואת עצבונו ממחלתו? אדרבה, כל פעם שייזכר בבנו הוא ישמח וגם יכאב.
הנמשל קשור לשמחת תורה. מצד אחד, אנחנו שמחים בשמחת התורה, אבל מצד שני מתעוררים בנו רגשות צער על אחינו ואחיותנו שאינם זוכים לזה. שמחת התורה היא גם הכרה בערך התורה עד לכדי צער על מי שלא זכה לה.
הקפות שניות שנוהגים לערוך בצאת שמיני עצרת, נועדו לאלה שלא נכנסו לתוך בית הכנסת, לשמוח בשמחת התורה. מוציאים ספרי תורה לרחובה של עיר, כדי להמחיש ולהנגיש את התורה לכולם.
מעשה בסנדלר יהודי פשוט, שהיה מפזז ומכרכר בעת ההקפות ביום שמחת-תורה ב'קלויז' של גאוני מינסק. פנה אליו אחד ה'עילויים' בלגלוג: ״מה לך מרקד עם התורה, בור ועם הארץ שכמותך והרי אינך פותח ספר כל השנה, אין זו חתונה שלך… די לך שתביט בריקוד בני-התורה, להם יאה הריקוד עם התורה״.
ענה לו הסנדלר בתמימות: "ואם זו חתונת אחי, האין לי זכות לשמוח בשמחתו הוא?"
שמחת תורה צריכה לצאת ולהגיע לכולם.
"שמחת אחים" זאת הבשורה שצריכה לצאת משמחת תורה לעבר תקופת "אחרי החגים".
