הבוקר התעוררנו כולנו לדרמה פוליטית שכמוה אנחנו לא זוכרים במשך שנים. יו"ר הקואליציה הודיעה בפתאומיות על פרישתה מהקואליציה. "איני יכולה עוד לשאת את הפגיעה בערכים ובדגלים שהם מהות וזכות" כתבה סילמן.
ההודעה תפסה את כל המערכת הפוליטית עם המכנסיים למטה. כשאנשים שחולמים על הקמת הממשלה ישבו וחשבו מי יכול להיות הפוליטיקאי שיערוק, סילמן הייתה בסוף הרשימה. לפניה סומנו כחשודים לעריקה פוטנציאלית אביר קארה, איילת שקד, מיכאל ביטון, ובעיקר ניר אורבך שהוא בשר מבשרה של הציונות הדתית. עידית סילמן היא יו"ר הקואליציה, הדבק של הקואליציה. בערבים קשים של פיליבסטרים ארוכים ושעות על שעות במליאה, דאגה סילמן לעלות את מצב רוחם של חברי הקואליציה על ידי חלוקת גלידות, עוגות ומיני מתיקה. בכל סערה פוליטית כזאת או אחרת בקואליציה סילמן הייתה מהראשונות שבאו וניסו לאחד ולגשר. כל הפעולות האלה הוציאו את סילמן מרשימת העריקים הפוטנציאלית של האופוזיציה, והדבר הראשון שאנשים עשו שהם שמעו על פרישתה היה לגרד בראשם במבוכה ולנסות להבין: למה דווקא סילמן? למה דווקא עכשיו?
https://tovnews.co.il/%d7%94%d7%aa%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%a4%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%97%d7%a8-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a9%d7%aa%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a1%d7%99%d7%9c%d7%9e/
למרות שסילמן ניסתה למצב את פרישתה כמהלך אידיאולוגי, היא לא מאופיינת כאדם כזה. בראשית דרכה הפוליטית, אז תחת כנפיו של הרב רפי פרץ, היא עזבה אותו דקות לפני סגירת הרשימות, מה שגרם לו להיות עם הגב אל הקיר ולהפר את ההסכם עם איתמר בן גביר. בהמשך היא הייתה שותפה מרכזית ופעילה מאוד לממשלה הנוכחית, זו שהוקמה בניגוד לכל הבטחת בחירות אפשרית. היא הצביעה כנגד הסדרת ההתיישבות הצעירה, ולא הוכיחה את עצמה אידיאולוגית ולו פעם אחת. בהחלט לא נראה היה שבכל המהלכים האלה היה לה כאב בטן כזה או אחר, בניגוד למה שהורגלנו לחשוב על שרת הפנים איילת שקד.
הסקרים שעלו בחודשים האחרונים חידדו מגמה שהייתה ברורה לכולם: בנט וסער מתרסקים, גוש הימין ללא ימינה מתקרב מאוד להקים ממשלה עצמאית, וברגע האמת חברי הכנסת מהקואליציה יסתובבו במדבר הפוליטי חסרי כל: בלי תמיכה ציבורית ובלי אופק פוליטי. ההבנה אצל סילמן הייתה פשוטה; הראשון שיעשה את המהלך יזכה בכל העולמות. גם יסדר לעצמו אופק פוליטי, גם יצטייר כאידיאולוג שעשה הכל כדי לא להביא את המדינה לבחירות חמישיות אבל ידע לשים גבולות. ובעיקר, יתקבל בזרועות פתוחות וכמשיח במחנה הלאומי.
מצד שני, נשאלת השאלה, למה עכשיו? למה לא בגלל חוק החשמל, עליית המיסים, גזירת המעונות, חוק הגיור והרפורמות בכשרות שהם גם "דגלים"? למה החמץ כן? הרי ברור שאם היא הייתה אומרת בשיחות סגורות שזה דבר שיכול לגרום לה לפרוש, הבעיה הייתה נפתרת כלעומת שבאה. את התשובה לשאלה הזאת כנראה לא נדע בקרוב. אבל בכל זאת, מי שעקב בחודשים האחרונים אחרי שמוליק סילמן, בעלה של עידית, יכול היה לזהות תמרורי אזהרה קטנים למה שאנחנו רואים עכשיו. כשנשאל פעם אצל שרון גל למי הוא היה מצביע, לבנט או נתניהו, ענה סילמן שהוא באמת לא יודע. בפרויקט מימון ההמונים שקרא לנתניהו להמשיך במשפטו ולא לקחת עסקת טיעון, תרם סילמן לפרויקט. מה שהיה עוד אינדיקציה לדעתו האמיתית של שמוליק סילמן. בהחלט יתכן שמה שהניע את עידית סילמן היו שיקולים פוליטיים צרים, אבל יכול להיות שמה שהניע את עידית סילמן היה דווקא שיקולים אחרים, משפחתיים. סילמן היא אולי לא אידיאולוגית גדולה, אבל בעלה, אולי, דווקא כן. וכמו שאומרים בעולם: מאחורי כל אישה מצליחה, עומד גבר שתומך בה. ומי יודע, אולי גם בנתניהו.
היא אכן הוכיחה את עצמה כשקרנית, כאופורטוניסטית, וכבוגרת מוצלחת מאוד של מכון שחרית. האמון בה שווה לאמון באורלי לוי ובציפי לבני. וברור שהמחשבה שלה במעשה הזה לא היה מוכבד מרוב אידיאולוגיה.
יחד עם זאת, לעת הזאת טובתה היא טובתנו. החפיפה הצליחה לשני הצדדים. אנחנו אכן צריכים לבכות שהמצב שלנו הוא כזה שתלוי בה ולא באנשים מוסריים. השמחה פה צריכה להיות כבושה ומרוסנת. כי נראה שבמעשה שלה הצליחה להרים פסטיבל שלם שמחלק לה יותר מידי מחמאות שלא מגיעות לה, נופל בחנופה גסה שהיא לא מדרכנו, ובעיקר מתעוור ושוכח את כל המעשים הרעים.
אשא עיניי אל ההרים – מאין יבוא עזרי. לפעמים ה"אין" עצמו בא לעזור. עצוב.
כשעם ישראל זקוק לרשע, אז מורידים אותו מחבל התליה.