פרופ' אריה אלדד, רופא ואיש תקשורת, מעיר שיש מקום לתמיהה. לגוש האמוני ברור שביום שאחרי המלחמה, יש ליישב את עזה ושיש מקום לגירוש ולכיבוש, ואילו הימין החילוני מתקשה בכך.
לדברי פרופ' אלדד, השאלה מה ראוי לעשות "ביום שאחרי", זו שאלה שלא ישאלו אמריקני, איטלקי או יווני, כי אצלם "אין קשר בין פטריוטיות לדתיות", ואילו בישראל כל התומך באחיזה באדמה, מיד מוגדר כ"משיחי".
פרופ' אלדד מזכיר, שרבים מהמנהיגים בראשיתה של הציונות, להוציא זרם מסויים, "ראו בארץ ישראל מולדת, ולא רק מקלט בטוח", כלומר, הם לא ראו בישראל "ערך אינסטרומנטלי", אלא ארץ ישראל היתה ערך בפני עצמו, והיא קיבלה יחס ערכי של מולדת, כשחובתו של העם, לשחררה מידי זרים.
נכון הדבר, מוסיף פרופ' אלדד, ש"מגמה זו התמעטה" בציבור הימני החילוני, שכיום נעזר בנימוקים ביטחוניים באשר לחבלי מולדת. פרופ' אלדד סבור שאנו צריכים להתייחס לישראל כארץ מולדת, ולא להסתפק במאתיים מטר לצרכי ביטחון בגבול ישראל מול עזה.
פרופ' אלדד אינו בטוח שהיתה משמעות להנהגה חילונית או דתית כשסיני שהיתה בידי ישראל, ניתנה למצרים כחלק מהסכמי השלום, כי גם בין פוסקי ההלכה, חלקו בשאלה האם סיני שייכת לישראל.
פרופ' אריה אלדד רואה הבדל בין מי שהתורה בשבילו היא צו מחייב והדברים ברורים לו, למי שרואה בישראל מקלט מפני אנטישמיות, ויכול לבחור אם המקלט יהיה גדול או קטן.
לפי פרופ' אלדד, הדברים מגיעים לידי אבסורד, כשאנשים למען הביטחון מוותרים על חבלי מולדת, ומאבדים הן את הביטחון והן את המולדת.
הדיון ממשיך עם העיתונאי אבישי מתיה המצטרף לדיון, על המחאה שנאבקה למען הדמוקרטיה כשהמוחים אוחזים בדרכון זר, על היחס למולדת, ועל המושגים "יהודי" ו"ישראלי" וסדר חשיבותם.
צפו בראיון המלא.
