צה"ל מתכתש עם חמאס בחאן יונס, אבל גם באיזורים נוספים ברצועה, לרבות בצפון (האיזור שהיה אמור להיות כבוש ובשליטה).
אין ספק שישראל זקוקה ל"בינגו". ראשו של סינואר או גילוי חטופים יהווה בינגו שכזה.
כרגע, הרושם הוא כי המערכה נכנסה למקום (במובן המופשט ולא הגיאוגרפי) שנוח לסינואר להיות בו: התשה, לחימה איטית וכרוניות.
בנסיבות הללו נוכחות בשיח שתי פרשנויות אודות המלחמה ועתידה.
פרשנות אחת (הרשמית והדומיננטית של צה״ל והדרג המדיני), גורסת כי אנחנו נמצאים בלב המהלך הצבאי. זה קשה, מתיש, לא פשוט אבל על ציר הזמן נוכל לייצר הכרעה ולממש את מטרות המלחמה. ולכן יש להחזיק מעמד, לגלות עמידות ואורך נשימה.
הפרשנות השניה (הבלתי רשמית), גורסת כי המציאות הנוכחית על מלוא מורכבותה מקפלת בתוכה את מה שהולך לאפיין את המלחמה הזו גם בעתיד: כרוניות, התשה, אבידות ומבוי סתום. בקיצור, וייטנאם של ישראל.
לאף אחד אין כמובן כדור בדולח כדי לפצח את תעלומת עתיד המלחמה אבל בנסיבות הללו ברורים שני עניינים: הראשון, לישראל אין את התכונות והיסודות שיאפשרו לה לעמוד במצב של מלחמה כרונית, והשני, מערכה כזו משרתת את הרעיון המערכתי של ציר ההתנגדות בכללותו.
המשך ההתכתשות בצפון וגם חילופי המהלומות עם איראן בלבנון (אתמול חיסול המיוחס לפי מקורות זרים לישראל) משרת את רעיון ההתשה שמפעיל נגדנו הצד השני. בהקשר הזה צריך לומר כי החיסול הוא אירוע טקטי חשוב אבל מערכתית לא ממש משנה את התמונה הכוללת.
מכאן שאולי כדאי להתחיל לחשוב על דרכים לצמצום הפוטנציאל השלילי של כרוניות המלחמה.
בעזה זה אומר לנקוט בצעדים אגרסיביים יותר של צמצום הסיוע ההומניטרי, הרס שיטתי של איזורים בנויים ברצועה וניתוק הרצועה ממצרים.
ואולי בצפון זה אומר להפסיק את תקיפות הנקודה, למשל, על המליציות הפרו איראניות ולחשוב על איך אפשר לפרק את הציר הצפוני. אגב, החוליה החלשה שלו הוא המשטר הסורי בראשות אסאד.
אולי הגיע הרגע להחזיר את סוריה למלחמת האזרחים כדי לערער מחדש את המציאות האסטרטגית ואת מעמדן של איראן, חיזבאללה ורוסיה בזירה הזו.
ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.
