אירועי שתי היממות האחרונות מעבירים את נקודת הכובד לחיזבאללה ולאיראן.
הנטייה בישראל להקטין ולגמד את נאום נסראללה אתמול היא אינה במקומה.
חיזבאללה תגיב כנראה לחיסול אל עארורי, גם אם לא באופן שיחולל את 'אם כל המלחמות'.
מעניין לא פחות הוא השיח שנשמע מטהראן על רקע האירועים בכרמאן.
הוא מלמד על החלטה מודעת להפנות אצבע מאשימה כלפי ישראל חרף הידיעה הברורה בטהראן כי לא היא אחראית להתרחשויות הללו.
האם איראן וחיזבאללה נמצאות על סף שינוי פאזה?
האם הן מתכוונות לנטוש את גישת ההתשה שאפיינה את מדיניותן מאז החלה המלחמה ולאמץ גישה אקטיבית יותר?
אלו הן שאלות חשובות שקשה לקבוע בעניינן סימני קריאה, אבל ראוי לבחון אותן גם בראי ההתפתחויות בלחימה ברצועת עזה.
הסטה צפונה ומזרחה מתרחשת כאשר ברצועה נכנסה המערכה לסוג של שלב פחות עצים.
עיקר המאמץ הוא בחאן יונס ונראה כי הוא מאופיין בזהירות ובניסיון לקלף את מה שנראה כמרכז משמעותי של פיקוד, שליטה ואולי גם מקום הסתרתם של חטופים.
אין פירוש הדבר סיום הלחימה. זו תיארך זמן רב. אפילו במונחים של שנים אחדות. אבל זה מאפשר לצה"ל להתחיל לחשוב ברצינות רבה יותר על האתגר הצפוני ולהיערך אליו.
בנקודת התפר הזו צפוי להגיע בתחילת השבוע הבא (ואולי אחרי התגובה של חיזבאללה) מזכיר המדינה האמריקני לדיון בשאלות ההמשך או מה שקוראים היום שאחרי.
זהו מושג בעייתי למדי. לפחות בהקשר הרצועתי הוא תלוש, הזוי ולא תואם את מידות הסיטואציה.
לא יהיה יום שאחרי. הפנטזיה של רצועת עזה כאיזור נקי, מטוהר מחמאס, לוח חלק – היא על גבול ההזיה. וכך הן התוכניות למנהל ערבי, פלסטיני או מערבי שייקח על עצמו את האחריות לנעשה ברצועה.
היום שאחרי צריך להיות מוגדר מחדש במונחי האינטרס הישראלי ולא הפלסטיני. קרי – יצירת איזורי ביטחון עמוקים, תפיסת פילדלפי בדרום (בהסדרה עם המצרים או לא), מניעת שיבת עקורים לצפון ולמרכז ועידוד פתרונות הגירה למקצת מן האוכלוסיה.
'היום שאחרי' הוא יום שבו רפיח תהפוך למדינת עזה, ותו לא, ובמקביל יצירת מפת דרכים אסטרטגית להמשך המערכה האיזורית הן מול חיזבאללה והן מול איראן.
זה האתגר הישראלי. לא בטוח שהוא מתיישב עם זה האמריקני, אבל שעון החול מתקתק לא רק עבור השחקנים במזרח התיכון אלא גם אולי עבור הממשל האמריקני הדמוקרטי בוושינגטון.
ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.
