הקמפיין על "אלימות המתנחלים" הגיע לשיא כשהממשל האמריקני הטיל הגבלות על "ישראלים שפגעו בפלסטינים", ובעקבות זאת הטיל בנק לאומי הגבלות משלו על אותם ישראלים, צעד שעורר כעס בציבור על הבנק.
"כועסים כאן על השליח", אומר פרופ' זליכה ומסביר שאם הבנקים הישראליים רוצים לפעול בארה"ב ולהיות מחוברים למערכות סליקה בינלאומיות שמובלות על ידי ארה"ב, אין להם ברירה אלא לקיים את ההנחיות של הממשל האמריקני. על כן הכעס כלפי בנק לאומי אינו מוצדק, לדעתו, יש להפנות את הכעס לאמריקנים ולדרוש מהם לברר האם האנשים שעליהם הטילה ארה"ב מגבלות אכן בצעו את מה שטוענים נגדם, והאם ראוי בשל כך להטיל עליהם הגבלות כאלה.
פרופ' זליכה מדגיש ש"האמריקנים הם מאוד מאוד אגרסיביים", כי כשיש בנק שהוא רק חשוד בהפרת ההנחיות, גם אם עדיין לא הפר אותן, מיד מחילה ארה"ב על הבנק סנקציות, שמורידות את ערך המניה של הבנק, וגוררות את הבנק לעלויות משפטיות כבדות, ומשום כך, גם כשהוטלו הגבלות על רוסיה לא היה בנק שהעז להפר אותן.
פרופ' זליכה מציין, שמסיבות פוליטיות לא הטילה ארה"ב הגבלות על מחבלי החמאס, אך הכעס על בנק לאומי לא יפתור זאת. הפתרון צריך להישאר במישור הפוליטי, תוך שמירה על פרופורציות, מכיוון שהטלת המגבלות על ארבעה מאזרחי ישראל, נובעת מהלחץ הגדול המופעל על הממשל הדמוקרטי, שנמצא בשנת בחירות, לאחר הבעת התמיכה המרשימה של ביידן בישראל.
מסכם פרופ' זליכה: "אני מציע שנהיה חכמים ולא בהכרח צודקים".
פרופ' זליכה מתייחס בהמשך לעניין דחיית הסיוע לישראל על ידי בית הנבחרים האמריקני, מבהיר שאין קשר בין צמצום התעשיות הביטחוניות הישראליות להסתמכות על האמריקנים, וקובע שבישראל יש "בית כלא כלכלי".
הצטרפו למועדון ״היחידה״
