לאחר הופעתו של צביקה מור בתוכנית “הפטריוטים”, פרסם האב השכול יזהר שי בשבוע שעבר פוסט ויראלי בפייסבוק, שבו תקף את מור והציג אותו כאדם שאינו מכיר בקדושת החיים, ואף מוכן – לדבריו – להקריב את חיי בנו למען שרידות הקואליציה.

בתגובה, פרסם הבוקר (יום ד’) צביקה מור בעמוד הפייסבוק שלו מכתב גלוי ליזהר שי, שבו ביקש להעמיד את הדברים על דיוקם ולהבהיר את עמדתו:

יזהר שלום רב,

לפני הכל הרשה לי להשתתף בצערך על נפילת בנך ירון ז”ל בקרב ביום הטבח. איני יודע מה מרגישה משפחה שכולה וכיצד היא חוזרת למסלול החיים עם החלל שנותר. אני רוצה לאחל לך, לרעייתך ולילדיכם חוסן ונחמה.

בשבוע שעבר כתבת עלי פוסט חריף מאוד. התפלאתי מאוד שכבר בפסקה הראשונה עשית סינתזה בדבריי באופן שיצייר תמונה הפוכה לחלוטין ממה שאמרתי.

וכך ציטטת אותי: “אם אני צריך לבחור בין אהבת הבן שלי לבין אהבת האומה, אני בוחר באהבת האומה. עשיתי את שלי. הבאתי משפחה, שמונה ילדים…. אם צריך להקריב את הקורבן, נקריב את הקורבן…”

בהתייחס לסיפא של הציטוט המשובש, הקורא יכול להבין מהאופן שבו הצגת את דבריי לפחות שני דברים: צביקה הספיק הרבה בחיים אך לא הספיק להקריב איזה ילד והנה עכשיו יוכל להגשים את חלומו; וכיוון שיש לצביקה שמונה ילדים, לא נורא שאחד יהיה קרבן.

אך אני אמרתי בדיוק הפוך, וניתן לצפות בדבריי בקישור ששמת בעצמך בהערה הראשונה בפוסט. אמרתי שאני כבר עשיתי הרבה בחיי ובעיקר הקמתי משפחה, ולכן אני מוכן להיכנס בשבי תחת בני שכל החיים לפניו. האופן שבו הצגת אותי פגע בי.

אתה ודאי יודע שכדי להכיר רעיון ומשנה מחשבתית יש להקיף אותה מכל צדדיה ומקורותיה. אם תחפש חיפוש קל במאות הראיונות שקיימתי, תוכל לראות את התמונה המלאה של משנתי, הרחוקה מאוד מהדברים שאתה מייחס לי.

אין ביהדות — שאנו מקפידים לשמור את מצוותיה באדיקות — מצווה להקריב ילדים. להיפך, יש לנו מצווה לפרות ולרבות ולקיים את החיים ולשמור עליהם מכל משמר.

זהו הפירוש היסודי והבסיסי של היהדות למושג “קדושת החיים”. עצם החיים קדושים בשל מי שנתן ומקיים אותם. מתוקף זה יש להרבות אותם ומתוקף זה חייה של קשישה סיעודית בת 94 קדושים כשל בת 14 למרות שכבר “אינה תורמת לחברה”.

סבתי הייתה בת 94 במותה, בוגרת אושוויץ, וכשחלתה והובהלה לבית החולים והציבו את מיטתה במסדרון, האחות המטפלת נימקה זאת בשל כך ש”היא ממילא זקנה”. אימי היקרה העבירה אותה לבית הרפואה החרדי “מעייני הישועה” ושם טיפלו בה כבחורה בת 14 בגלל קדושת החיים של היהדות המנחה את בית החולים הזה מקצה לקצה.

היהדות שלך ושלי אכן מקדשת את החיים, אך איננה מסתפקת כלל ועיקר ב”נחיה בשביל לחיות”. היהדות רוצה שנחיה את המשמעות הגבוהה ביותר ולכן היא חייבת להיות משמעות טרנסצנדנטית.

מי לא מכיר את מילות הפסוק “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” — עיקר השמירה שיש להזהיר עליה היא שמירת הנפש. על הגוף ברור ששומרים, אך לא ברור שיש לשמור על הנפש. מפני מה? מפני דעות כוזבות המיתרגמות לשפת המעשה, משחיתות את החיים ומרוקנות אותם אפילו ממשמעות אימננטית.

דוגמה לדעה כוזבת שגם עולה בשפיכות דמים רבה היא העדפה, שלא לדבר סגידה לחיי הפרט בעת מלחמה.

אכן, בעת שגרה, הכלל למען הפרט. המדינה ומוסדותיה אחראיים לחזק את הפרטים. אך בעת חירום ומלחמה, הפרטים נקראים להגן על הכלל כלומר, על הריבונות שהופרה.

המלחמה מטבעה היא מאבק בין שני קולקטיבים ולא בין יחידים. המלחמה מלחימה אותנו לאגרוף ברזל כנגד האויב המשותף שלא מבחין ביני ובינך למרות הריחוק שבהשקפותינו ואורחות חיינו. ההלחמה הפנימית בתוכנו יוצרת מצב טראגי שבו כל אחד מאיתנו הוא מטרה לאויב ובמקרה של שבי — הופך לנשק בידי האויב, במטרה לסחוט אותנו.

כי אם חמאס היו דורשים את כל יישובי העוטף עבור אחד החיילים השבויים או עבור אחד הילדים שבשבי — לא היינו יכולים להסכים באותה מידה. גם הפעוט חסר הרצון העצמי, הפך לחייל במערכה מכוחה של המלחמה, למרבה הצער.

במלחמה אין ולא יכול להיות חשבון של חיי הפרט, בוודאי שלא בראש סדר העדיפויות. המטרה הראשונה של כל מלחמה היא ניצחון שיש להשיגו במינימום מחיר עבורנו ומקסימום מחיר מהאוייב. הסיכון והאובדן של חיי חיילים נדרש והכרחי כדי להציל חיים רבים ממוות.

כשבנך ירון ז”ל בחר בגדלותו להיות לוחם חוד, שניכם שמתם את טובת המדינה לפני חייו הפרטיים. במצב הטראגי ההכרחי אין “הילד שלי” — כל ילד הוא “ילד של כולנו” ועל כולנו לדאוג לילדים של כולנו, אלה שעימנו ואלה העתידיים.

המלחמה הזו הכרחית גם אם לא היו לנו חטופים בעזה, כי הפראים הללו לא יכולים להישאר שם עוד, והעובדה שיש לנו חטופים בעזה, לא מייתרת את הצורך במלחמה, ולא הופכת את הצלתם למטרה ראשונה, כי הדבר החשוב ביותר הוא להסיר את האיום הקונקרטי ולהרתיע את האחרים המתחממים על הקווים בגזרות השונות — בגלל קדושת החיים של נרצחים עתידיים חלילה. חייבים לעצור את המעגליות הזו.

המלחמה הזו הכרחית, אך כאן עולה שאלת התזמון וסדר הפעולות. אם אפשר להוציא את כל השבויים ולחזור למלחמה — זה הטוב ביותר, כי כך אנו משיגים את כל מטרותינו. אך אם הדרך לרכך את חמאס מדרישותיו עוברת דרך הלחץ הצבאי והמדיני אז אין ברירה, ולמרבה הצער בשטח לחימה עלולים להיות נפגעים, לוחמים ושבויים. פשוט אין ברירה. איתן בני ואבינתן אור (כפי שפורסם בתקשורת) אמרו שעם התודעה הזו הלכו לשבי: “המדינה במלחמה והיא צריכה לנצח זה הכי חשוב. נקווה שיוציאו אותי מפה.”

את המקרה שלנו אין לדמות למקרים של מטוס סבנה, טבח מינכן, מלון סבוי, טבח מעלות, אנטבה ואוטובוס האימהות. בכל אלו לא הייתה הפרת ריבונות ולא צורך במלחמה אלא במבצע נקודתי.

לפני שנתיים מדינת טרור פלשה עם אלפי חייליה, כבשה וטבחה באזרחינו תוך לקיחת שבויים — חיילים ואזרחים — כחלק מאקט מלחמתי. כן, גם אזרחים יכולים להילקח בשבי, והאויב יעדיף זאת בשל הכאב העצום שהדבר גורם לנו, ואתה וודאי יודע שמסיבה זו כל השבויים בתנ”ך ללא יוצא דופן היו אזרחים — בעיקר נשים וילדים.

נראה שנכון יותר לדמות מצב זה לכל מלחמה אחרת שהייתה לנו. במלחמת יום כיפור נפלו 232 חיילי צה”ל בשבי המצרי. מישהו היה מעלה על דעתו לעצור את מתקפת הנגד בחזית הדרום לאחר שלב הבלימה וליצור קו הגנה על שפת התעלה כדי לערוך עסקת שבויים, לפני הכנעת הצבא המצרי? היה ברור שיש להכניע וכמו שאמר לי קצין שלחם שם שהפקודה הייתה לנקום. דווקא כיתור הארמיה השלישית הביא לכניעתה המהירה של מצרים ולחילופי שבויים. הפעלת הכוח המרבי הביא לקיצור המלחמה ולשחרור שבהיינו המעונים.

ונעבור למשא ומתן ולעסקאות.

אינני נגד עסקה ואינני נגד הפגנות. אני לגמרי בעד עסקה אך מתוך עליונות של ישראל כדי להשיג את העסקה הטובה ביותר עבורנו, גם עבורך ועבור ילדיך. הרעיון והדרך של חיזור אחר חמאס ופיוסו, כנראה לא היו מחזירים לנו את כולם וודאי שלא מאפשרים שינוי שלטוני בעזה. ואמרתי, השמדת חמאס לא מתייתרת בגלל הימצאות החטופים בידיו.

הסלוגן של פורום תקווה היה ועודנו “רק לחץ על חמאס יחזיר את החטופים”. כל לחץ מכל סוג, כי חמאס לא מחזיר חטופים מרצונו הטוב שכלל אינו קיים וחמאס לא מתרכך בגלל עצרות, צעדות, שיירות ומחאות. אלו דווקא משרתות אותו היטב כי הן נועדו ללחוץ על הממשלה ולא עליו. לכן אני לגמרי בעד הפגנות ועצרות שכותרתן “עד הניצחון, השמדת וגירוש האויב”.

כשנמצאים במו”מ עם האויב על חטופים, התרומה הציבורית החשובה ביותר היא לשתוק. להראות שכאילו לא אכפת לנו מהחטופים. כמו בכל מו”מ. פשוט. ומאידך, להציב קו נוקשה שלא זזים ממנו. “זה מה שאנחנו מוכנים לשלם וזהו”. ואז להפעיל כל לחץ כל האויב.

כך עשתה המערך בכל שנות ה־70. על כל מה שאני אומר בשנתיים האחרונות היו חותמים אבותיך הפוליטיים של אותם הימים. השמאל של אז, שהפך בשנים האחרונות לליברלי-פרוגרסיבי, קידש באמת את החיים. היה נץ ביטחוני. עד שהגיע הליכוד ושבר את הטאבו ושחרר לראשונה 76 מחבלים תמורת החייל אברהם עמרם ז”ל ב־1979, במקום למצוא דרך אחרת. ומשם להמצאת המילניום “שטחים תמורת שלום” במקום שלום תמורת שלום, עסקת ג’יבריל, אינתיפאדה ראשונה, אוסלו, אינתיפאדה שניה, בריחה מלבנון, גירוש מגוש קטיף, מלחמת לבנון השנייה והכושלת ועסקת שליט. באמצע סדרה ארוכה של סבבים חסרי תוחלת ורק הליכוד יכול.

שאל את עצמך, כיצד זה שמאז שנכנסו לחיינו המושגים “קדושת החיים ואהבת האדם” והודהדו שוב ושוב באוזני האויב, אנחנו לא מפסיקים להירצח כאן? מדוע כמות הנרצחים בטרור בין 1993 ל־2023 גדולה פי ארבע מבשנים 1949 ל־1992? (מרכז יכין למחקרים אסטרטגיים).

התשובה פשוטה. בשם הליברליות וחיסול הלאומיות אנו ממשיכים להגיש לאויב את חולשתנו על מגש של כסף. בסוף, השיטה שלך ושל חבריך — שמקורה דווקא בליכוד כאמור לעיל — הרואה אך ורק את ההווה ונכנעת לרגש במקום שבו רק השכל חייב להכריע — הביאה שוב ושוב לאובדן חיי ישראלים. גם עכשיו, בפוסט שכתבת נגדי, אתה מגיש לאויב את חולשתנו על מגש של כסף. כמה חיי ישראלים יאבדו בגלל החולשה הזו?

בנך ירון ז”ל התנדב לשרת בפלחה”ן נח”ל, בשפיץ של השפיץ, למרות שכישוריו הרבים, כפי שקראתי עליו באתר “יזכור”, היו יכולים לשטוח בפניו שטיח אדום לכל יחידת מודיעין וגם זה היה יכול להיות שירות משמעותי ביותר. אך ירון ז”ל שגדל והתחנך אצלך ואצל רעייתך ביישוב קדימה, רצה להיות תמיד מקדימה, בראש הלוחמים והמגינים על מדינתנו.

הקרב האחרון של בנך ירון ז”ל היה על הגנת כרם שלום. בנך מהמעטים שבלמו את הטבח בקיבוץ, שניצל גם בשל נחישותה של כיתת הכוננות. כרם שלום שהלך והתמעט בעשורים האחרונים, שיווע למתיישבים חדשים. מי שנרתם למעשה החלוצי-ציוני הם בני ישיבה וצבא על נשותיהם וטפם. עזבו את החיים הנוחים ביישובים ההומוגניים באופן יחסי, ונחלצו לעזרת אחיהם בעת משבר. כך לפני יום הטבח וכך במהלכו. בוגרי הישיבה והצבא שהינם לוחמים במילואים איישו את כיתת הכוננות.

בכרם שלום יש מארג חברתי יוצא דופן המורכב מקיבוצניקים שורשיים ובוגרי ישיבה בעלי מחויבות עמוקה ללימוד תורה ולקיום מצוות. אלו ואלו חיים יחד בשלום, ברעות ובשותפות מתוך המכנה המשותף הגדול של היהדות והמחויבות לפרויקט הציוני. אני מאחל לך, לי ולכולנו חיים טובים מתוך אחווה יהודית-ישראלית, אמון ואחריות אישית של כל אחד מאיתנו על הכללים הדמוקרטיים וגבולות השיח.

ואם כבר שיח, תמיד אשמח לדבר 052-6070954

בברכה, צביקה