כשנגמר הסגר של הקורונה, לכל אחד היה את מה שהוא הולך לעשות אחרי, לאחד היה חו"ל, לשני מסעדה, לידידיה פוגל ז"ל החלום היה לנסוע למירון. הוא למד בישיבה התיכונית ב"נחלת ישראל" אצל הרב שניאור קץ ושמר איתו על קשר חם. בביקור אחרי סיום הסגר, בנסיעה צפונה, הרב שניאור שאל אותו "איפה אתה בחיים?" וידידיה ענה "אני בדרך לרבי שמעון".
ידידיה ז"ל נהרג באסון מירון בשנה שעברה כשהוא בן 22. הותיר אחריו אבא וארבעה אחים, הוא בן זקונים, ונולד לאחיו בגיל הנערות. הרב צבי יהודה דרור אחיו של יהודה מספר "ידידיה הוא אחינו הקטן, נולד כשהייתי בן 16 ואחותי בת 17. ממש גדל כמו אחיין שלנו, לקחנו אותו לגן על הכתפיים, הבן זקונים של המשפחה – המז'יניק. גדל ילד מתוק ממש ועדין מאוד. גם כשהוא גדל הוא היה בן אדם עדין עם תמימות ומתיקות. אהבנו לקרוא לו סיפורים, לצלם אותו הכי הרבה מכולם".
כשידידיה בגר לאחר הלימודים בישיבה התיכונית הוא הלך ללמוד בישיבה הגבוהה ברמת גן. כבר בתיכון ידידיה פיתח את עבודת ה' שלו, אחיו מספר כי הוא "הכניס הרבה לבביות והרבה עמקות לעבודת ה', הרבה ניגונים וסיפורים חסידיים, התלהבות מהליכה לכל מיני צדיקים וחיבור וקשר לתלמידי חכמים".
גם הרב יהושע שפירא, ראש הישיבה הגבוהה ברמת גן מספר כך עליו "יש איזה רושם מוצדק שלאחר מעשה אדם נפרד מאיתנו ועולה למעלה אז מחליטים לספר עליו דברים שהם קצת תלושים מהמציאות. אבל האמת היא שידידיה היה בחור מיוחד במינו במובן הזה, היה בו משהו טיפה חולמני, טיפה קצת תלוש ושייך למקום אחר והיה לו איזה לו רוך וקישור למעלה. הוא היה טיפוס נשמתי, שעולם הניגון, הקדושה, השמיימיות וקרבת ה' היו הנטייה הטבעית שלו. הוא היה דבק מאוד בצדיקים ובעבודתם. ושייך לאיזה עולם עליון. גם בעניינים של מטה".
הרב שפירא מוסיף "אפילו בתמונה אפשר לראות איזה חיוך מבויש ומקסים. שכולל את זה שהוא שייך לעולם אחר. ולצערנו יש משהו בהילולה של רשב"י, שבאמת מתאים לדמותו. אני חושב שבאש של ההילולה יש חלקים שהיא בוערת ותקיפה, ויש חלקים שהיא רכה ומרצדת. והוא היה שייך לחלק השני של שלהבת רכה ומרצדת. מחפשת ומבקשת. ומדלגת קצת לשמיים ועדיין קשורה לארץ. לצערנו בסוף היא ניתקה לשמיים, ונפרדה מאיתנו".
חברו הטוב של ידידיה, אדם חורי (23) מספר אף הוא על עבודת ה' המיוחדת של ידידיה "הוא היה יהודי בוער לקב"ה כל הזמן. לא לחשוב שהוא היה צול"ר (צדיק ורע לו. י.ק.ו.). הוא ידע ליהנות מהחיים. הוא היה קומה אחת מעל כולם בהרגשה של כולם, לא ראייה קטנונית ומתבכיינת אלא מסתכל במבט גבוה ואלוקי למציאות. חי באטמוספרה אחרת. כולם ממש שאלו מתי הוא יתחתן מתי הוא ירד לקרקע.. לידו אי אפשר היה לדבר רכילויות וכאלה זה היה מגעיל אותו.. לפעמים יש תחושה של ציניות למשהו שהוא מעל החול והטבע. אבל לרוב ממש העריכו, לידו אתה מתנהג אחרת".
נקודה משמעותית אצל ידידיה הייתה הנחת תפילין, בכל יום שישי הוא היה הולך להניח תפילין ליהודים. חברו חורי מספר כי גם כשהיה שבת חופשית, הוא היה במסירות נפש נשאר ליום שישי בישיבה כדי להיות בדוכן ורק לאחריו לחזור הביתה. פעם אחת ידידיה שכח את התפילין שלו בבית, אחד החברים הציע לו את התפילין שלו. ידידיה אמר "מה אני אפסיד את התפילין שלי עם כל היהודים שהניחו אותם ועם כל הזכויות יתר?". חורי אומר "כשהוא היה מניח, זה היה בחברות ובאהבה לכל יהודי, ומה קורה ומה נשמע. לא משטח להניח עליו תפילין, אלא ברגישות מאוד גדולה". לאחר האסון, לכבוד יום ההולדת של ידידיה, החליטו משפחתו וחבריו להביא לו מתנת יום הולדת, לארגן הנחות תפילין ברחבי הארץ. הם קראו ליוזמה #תניחו_רגע וקראו לאנשים מכל הארץ להניח תפילין לזכר ידידיה.
כאשר ידידיה היה בשיעור א' אימו נפטרה ממחלת הסרטן והוא רק בן 18, זה היה לו מאוד קשה. אחיו מספר שהוא היה באותה תקופה בבית, ולקח לו זמן לחזור לעניינים, ורק בתקופה האחרונה לפני שנהרג הם הרגישו "שהעננה הזאת כבר לא שורה על פניו". הרב צבי יהודה מספר "הוא היה בחיות של לימוד תורה והמשכיות, ואז באמת, בתקופות האחרונות היינו מדברים הרבה בלימוד בגמרא ועיון ומידי פעם על חסידות. הוא היה חסיד אמיתי. מקפיד על ללכת למקווה, על ללבוש גרטל ללכת לטישים ואוהב ללכת להתוועדויות של הרב גינזבורג ומחובר לתורה שלו. מרחיב הרבה בעמקות ולימוד".
נקודה מיוחדת נוספת שחזרה גם אצל אחיו של ידידיה וגם אצל חברו החיבור בישיבה לחבר'ה הצעירים ממנו. חברו חורי אמר כי כאשר הוא היה בכיתה י"ב היו לו חברים מכיתה ח'. "הוא היה ממש משמעותי בעיני החברה הצעירים גם בישיבה ברמת גן וגם במגדל העמק. גם דמות רוחנית וגם דמות נפשית להתייעץ ולפרוק. זה היה ממש חלק מהחיים שלו בצורה חזקה, העזרה לכולם וכמויות של אנשים שהוא בין היחידים שהם פתחו בפניו את הלב שלהם, לא אחד ולא שניים".
אחיו של ידידיה מדבר גם הוא על החיבור של ידידיה עם כל יהודי. הוא מספר כי בשבעה הגיע אליהם יהודי ירקן שחנותו נמצאת ליד הישיבה ברמת גן. הוא סיפר להם כי אמא שלו נפטרה, והוא רצה לעשות משהו לעילוי נשמתה. הוא ראה את ידידיה הולך בהליכה המיוחדת והמקפצת שלו וידידיה בעצמו פנה אליו. ידידיה היה שמור אצלו בטלפון "ידידיה נרות שבת" ועזר לו לחלק נרות שבת במרכז לעילוי נשמתה. לירקן ולידידיה היו שיחות רבות, והוא אף הפך את ידידיה "לרב" שלו ושאל אותו שאלות הלכתיות. את ההודעות ביניהם, ידידיה תמיד היה חותם ב"מברך אותך בכל מה שיהודי צריך". לאחיו לא הייתה מוכרת הברכה הזאת, ובהמשך השבעה התברר לו מאיפה היא.
כמה דקות לפני שבת, במהלך השבעה, אחרי שכל הבית היה שטוף ומוכן לשבת אחרי שאירח אלפי מנחמים, מגיע לנחם הרבי מאמשינוב. ידידיה היה בקשר חזק עם הרבי, והגיע לטישים עימו. הרבי ניחם אותם ולבסוף, הרב צבי יהודה ביקש מהרבי לברך את ילדיו. הרבי בירך את ילדיו באותה ברכה ששמעו מההודעות של ידידיה "אני מברך אתכם שיהיה לכם כל מה שיהודי צריך".
הרב צבי יהודה מספר בחיוך על הקשר של ידידיה עם הרבי מאמשינוב, ועל היותו של ידידיה חסיד. כשחברו של ידידיה התחתן הוא הביא לו מתנה, החבר מחכה בהתרגשות לפתוח את המתנה ורואה תפוח. עם התפוח הגיע פתק קטן שהסביר שזה תפוח מהרבי מאמשינוב, זה ידידיה.
לידידיה היה לב טוב, הוא תמיד היה רואה את האחרים ומקבל במאור פנים כל אדם. הרב צבי יהודה מספר על פגישתם האחרונה, לפני שידידיה נסע למירון. "הוא בדיוק עמד לצאת ואני רואה אותו עם שקית של רמי לוי על הכתף. שאלתי אותו "למה אתה לא לוקח תיק כמו בנאדם? שיהיה מסודר ולא יפלו לך דברים". ידידיה ענה לי "אם הולכים עם תיק למירון ויש מלא אנשים אז התיק נדחף על אחרים והם חוטפים מזה מכה, אני לוקח שקית כי אני יכול לשמור אותה מקדימה שלא תידחף על אף אחד".
לסיום, הרב צבי יהודה אומר כי היה רוצה שיקחו מידידיה משפט שהוא היה אומר לו "החינוך הדתי מחנכים להמון דברים נפלאים, אבל מה עם חינוך לביטול היש?". הרב צבי יהודה מסביר "אנחנו עושים מהעולם הזה המון עניין מכל הדברים של העולם הזה. לפעמים צריך קצת ביטול כלפי העולם הזה, ביטול היש. להבין שיש משהו יותר גדול מאיתנו. אני חושב שזאת הייתה נקודה שהוא מאוד מחובר אליה. לעסוק בביטול היש להיות בפנימיות לעולם. לא כל הזמן להיות מכורים ומחויבים ומחוברים בשלשלות לעיסוק המעשי רק. אלא להיות אנשים שמסוגלים לרחף קצת ולצאת מהעולם. להיות קצת אנשים של נשמה ולא רק של מעשה".
