האלוף גרשון הכהן ופרופ' אלישע האס בוחנים את התמודדות החברה הישראלית עם המלחמה. מה השתנה ממלחמות העבר בהן היינו מלוכדים נגד האויב? מקום המדינה התודעה היהודית, והאמונה בשליחות, אפשרו לנו לחיות פה ולסכן את חיינו לשם כך. התנאי לקיום מדינת ישראל היה נכונות משותפת להקריב הכל למענה. הייתה לחימה משותפת והתחשבות הדדית. היעוד המשותף נעלם ואיתו היכולת להתגבר על הקשיים. יתכן ובתהליך השלום עם מצרים שבו נאלצנו לעקור ישובים ישראלים, נשתלה בנו מחלה אוטואימונית ומאז היא גורמת לנו לכרסם את עצמנו מבפנים. האם איבדנו את טעם החיים ואנחנו לא מוכנים לוותר על איכות חיים גבוהה למען אידאלים? האם איבדנו את תחושת השותפות והפכנו מקהילה ללהקה?
משל המערה של אפלטון מגדיר טוב את המחלה אוטואימונית שדוחה את עולם האור יחד עם האיש המשוחרר. אבל ביהודי הניצוץ של טעם חיים אפילו כבוי תמיד נוכח, על זה אמר " פתחו לי פתח כחודו של מחט…."