הביקור של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ באזור לא נעשה מתוך שיקולי נדיבות או סקרנות דיפלומטית. מאחורי שורת עסקאות הענק שהוא מקדם עם סעודיה ואיחוד האמירויות עומדים אינטרסים כלכליים מובהקים, ובראשם רצון לשנות את מאזן הסחר של ארצות הברית מול סין. מהלכים כמו הדרישה לשליטה באי גרינלנד או הפניית תשומת הלב לתעלת פנמה אינם חריגים, אלא חלק מאסטרטגיה כוללת שמבקשת לבצר נוכחות אמריקאית במוקדים גיאו־אסטרטגיים חיוניים.
בתוך כך,עולים רעיונות שמעידים על חשיבה מחוץ לקופסה. יש מי שהעלו את האפשרות להפוך את רצועת עזה לבסיס אמריקאי חלופי לזה שבקטר, מהלך שיש בו יתרון גאוגרפי ושחרור מתלות במדינה שתמיכתה הפוליטית אינה מובטחת לאורך זמן. אמנם הרעיון נשמע פרובוקטיבי, אך הוא אינו נעדר בסיס מחשבתי.
במקביל, בישראל מתגבשת תחושת הססנות חריפה. אף על פי שכוחות הביטחון מסוגלים מבחינה טכנית להשלים את ההכרעה ברצועת עזה, הדרג המדיני אינו מבצע את המהלך הנחוץ. המלחמה נמשכת זמן רב מדי, והמחיר האסטרטגי עולה ככל שהזמן חולף. שאלת החטופים ממשיכה לעמוד במוקד השיח הציבורי, אך יש הטוענים כי היא מסיטה את תשומת הלב מהסוגיה המרכזית – עמידתה האסטרטגית של ישראל אל מול חמאס.
המציאות הביטחונית דורשת הכרעה חדה, לא רק תגובות חלקיות או ניהול סיכונים. השתהות נוספת עלולה להוביל לפגיעה עמוקה בכושר ההרתעה הישראלי ולחיזוק התפיסה כי ישראל אינה מסוגלת להשליט את מרותה על גבולותיה.
הבעיה היא שסיום המלחמה יביא לבחירות ונתניהו לא רוצה ללכת לבחירות.
בשביל לומר דבר בסיסי כל כך, לא צריך ״איש מודיעין״….
ראוי שאיש המודיעין יבין, שהאויבת היא מצרים,
היא חימשה, היא אימנה, היא הנחתה את החמאס ושאר הארגונים שמשתמשת בהם ,
הרי, לפני החמאס השיגורים היו של חללי אל אקצא / פת״ח.