סא"ל (במיל') אלי דקל מזהיר מפני מגמה צבאית מתעצמת בגבול הדרומי של ישראל. לדבריו, הצבא המצרי עמל בשנים האחרונות על בניית תשתיות צבאיות בקצב ובעוצמה שמעלים תהיות מטרידות לגבי כוונותיה של קהיר. דקל טוען כי למרות שמצרים מציגה שמדובר בהיערכות מול איומים מאתיופיה, לוב, טורקיה ואפילו עיראק, ההתמקדות האמיתית של הצבא המצרי היא מול ישראל.

לפי דקל, אין כל איום ממשי על אזרח מצרי ממדינה כמו אתיופיה, ואין תרחיש מציאותי שבו זרימת מים תינזק בשל הסכר. עם זאת, המערכת הביטחונית המצרית מציגה לציבור שורה של איומים מוגזמים או מומצאים כדי להצדיק את ההתחמשות והבנייה הצבאית – בפועל, כל המאמצים מתרכזים בגבול הצפוני של סיני, מול ישראל.

אחד הסמלים הברורים לכך הוא זינוק חד במספר הגשרים החוצים את תעלת סואץ – מ-6 ליותר מ-60. מדובר על גידול של אלף אחוזים, שאין לו הסבר הגיוני אחר פרט להיערכות צבאית לוגיסטית. מדובר במהלך רחב היקף, מתוכנן, שאינו מתבצע כלאחר יד.

דקל סבור שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהנתונים האלה, גם אם בכירי מערכת הביטחון במצרים מצהירים על שלום. עצם קיומם של כוחות בסיני פי ארבעה ממה שמתיר הסכם השלום עם ישראל – עוד לפני שפרצה מלחמת עזה האחרונה – הוא נתון שחייב להדליק נורה אדומה.

לדבריו, למדינה שאין לה עומק אסטרטגי אסור לפעול מתוך שאננות. כאשר מדינה שכנה בונה מערכים צבאיים מסיביים בשיטתיות, גם אם ללא פרובוקציה ישירה – ישראל מחויבת להיערך לכך, להבין את משמעות ההתפתחויות, ולפעול מתוך אחריות אסטרטגית.