פרופ' דיסקין מתריע מפני תופעה שמערערת את יסודות המשילות בישראל: ממשלות נבחרות אינן מסוגלות ליישם את מדיניותן, מאחר שמרבית מוקדי הכוח במדינה נותרו בידיים של פקידות עוינת. מדובר, לדבריו, לא רק בעיכוב טכני, אלא בהתנגשות מהותית בין שתי תפיסות עולם – זו של הבוחרים וזו של השלטון המנהלי בפועל.

לדברי דיסקין, רוב הבירוקרטיה הישראלית פועלת מתוך זיקה רעיונית של מרכז־שמאל ואף שמאל מובהק. התוצאה היא עוינות כמעט אוטומטית כלפי ממשלות ימין, בייחוד כאשר מדובר בהנהגה המזוהה עם בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. העימותים הפוליטיים, לדבריו, אינם רק פוליטיים – אלא ערכיים, אידיאולוגיים ואף מוסדיים.

דיסקין מציין כי מדובר במבנה שמוכר מהתיאוריה של מקס ובר, שתיאר כבר לפני למעלה ממאה שנה את כוחם העצום של מנגנוני הבירוקרטיה ואת נאמנותם לערכים ולאג'נדות, לא בהכרח להנהגה הנבחרת. אולם בישראל, התופעה הזו מחריפה – עד כדי כך שממשלות שלמות מתקשות לקדם מדיניות שנבחרה בבחירות דמוקרטיות.

הוא מצביע במיוחד על התנהלות רשויות כמו היועצת המשפטית לממשלה, אך מרחיב את הביקורת גם כלפי מנגנונים ביטחוניים לשעבר ובהווה. לשיטתו, מדובר במערכת מקבילה של שלטון – כזו שאינה כפופה לביקורת ציבורית, אך מחזיקה בכוח ממשי, כולל נגישות לאמצעים צבאיים, מודיעיניים ומשפטיים.

פרופ' דיסקין טוען כי מדובר באיום על הדמוקרטיה עצמה: לא מפני שהממשלה חורגת מסמכויותיה, אלא מפני שהיא אינה מצליחה למשול. כאשר רשות נבחרת מתנגשת פעם אחר פעם בגופים מנהליים, ונכנעת להם – הריבונות נשחקת. זהו מצב שאינו מקרי, אלא שיטתי, והגיע הזמן לזהותו ולבחון דרכי התמודדות חדשות.