העיתונאית מירב מורן מתארת תהליך מעניין של שיבה לשורשים יהודיים דווקא בתוך לב הקונצנזוס החילוני – הקיבוץ. לדבריה, בניגוד לתפיסה המקובלת של הקיבוץ כחילוני לחלוטין, היו בו בעבר סממנים מובהקים של שמירת שבת, גם אם לא לפי ההלכה הדתית. הייתה אווירה שונה ביום השבת – ארוחה חמה בערב, לבוש חגיגי, הדלקת נרות ותחושת קדושה מסוימת.

מורן סבורה שהניסיון ליצור זהות יהודית-חילונית מנותקת לחלוטין מהמסורת לא הצליח להחזיק לאורך זמן. הדור השני של הקיבוצים עוד נמשך אחר הערכים הקיבוציים המקוריים, אך הדור השלישי כבר הלך והתנתק. חלק מהתחליפים שנבנו כדי להחליף את הזהות המסורתית התבררו כחלשים ולא מצליחים לייצר שייכות עמוקה לאורך זמן.

כיום, לדבריה, ניכרת מגמה הפוכה – דווקא בלב מוסדות הקיבוץ מתחילים להיכנס בתי כנסת, טקסים מסורתיים ותחושת זהות יהודית שהולכת ומתחזקת. התהליך הזה, לטענתה, יוצר חשש בקרב הדור המבוגר יותר בתנועה הקיבוצית, שמזהה כי ילדיו ונכדיו הופכים מחוברים יותר למסורת, לערכים יהודיים, ולעיתים אף לאמונה.

מורן מצביעה גם על שינוי בתפיסת העולם המדינית של מחנה השמאל לאחר זעזוע השביעי באוקטובר. מחנה השלום, שהיה בעבר כוח אידיאולוגי מרכזי, חווה טלטלה קשה בעקבות האירועים. גם אם לא כולם מוכנים להודות בכך בפומבי, מורגש משבר עמוק באמונה באפשרות לשלום, והאמון בתפיסות המדיניות המסורתיות של השמאל התערער.