השבוע פגשתי את גיסי. הוא חזר מנופש באילת ושאל אותי בפליאה: “תגיד, אתה מכיר את התופעה של הכיפות? ראיתי שם המוני אנשים שמסתובבים עם כיפה על הראש”. חייכתי אליו, כי התופעה הזו ממש לא מוגבלת לטיילת של אילת. אנחנו רואים אותה מול העיניים יום-יום: בבסיסי צה”ל, ברחובות הערים, ובכל פינה במרחב הציבורי הישראלי. רק לאחרונה ראינו את רום ברסלבסקי, ששוחרר מהשבי, מעלה סרטון שבו הוא מציג את הכיפה שעל ראשו ומבהיר בטבעיות מעוררת השראה: “אני הולך עם כיפה בגלל הזהות היהודית”.

מדובר במהפך תודעתי שראוי לעמוד עליו ולנתח אותו לעומק. לפני עשרים שנה בלבד, לשים כיפה על הראש היה מיתוג חד-משמעי – סוג של תיוג חברתי קשיח שקובע שאתה דתי, או לחלופין נתפס כמישהו שלקח פנייה חדשה וקיצונית. כשאני שמתי כיפה בזמנו אחרי שחזרתי בתשובה, התגובה המיידית של הסביבה הייתה תמיהה: “מי מת? למה אתה באבל?”. הכיפה בודדה את חובשיה והכניסה אותם למגירה ספציפית ולמיתוג ששייך רק לדתיים ולא לשאר היהודים. והנה, התחולל פה תהליך נורמליזציה מרתק – אנשים כבר לא פוחדים להיראות דתיים. להפך, יש אפילו כאלה שאומרים בגלוי שהם רוצים ללכת עם כיפות גדולות ׳כמו של נערי הגבעות׳ ולגור בהתנחלויות.
המלחמה והאירועים האחרונים יצרו כאן מודל חדש-ישן של יהודי שהוא גם לוחם וגם מאמין. הדמות הזו, של הלוחם שמוסר את נפשו ומחזיק באמונה עמוקה, הפכה למוקד של השראה, כוח ומודל לחיקוי עבור הציבור.

כמובן, תמיד יקפצו המבקרים שימהרו לדון את התופעה לכף חובה ולטעון שמדובר בצעד שטחי. הטענה הסקפטית הידועה אומרת: “מה פתאום עכשיו? פתאום כשיש צרה נזכרים לשים כיפה?” הטענה הקלאסית ששולפים כשרואים יהודי שנזכר לחבוש כיפה לפני משפט. אבל הסתכלות כזו מפספסת לחלוטין את העומק ואת המימד העמוק העצום שמתרחש כאן מתחת לפני השטח. כי לא מדובר כאן ביהודים בודדות אלא בתופעה תרבותית.

כדי להבין את גודל השעה, צריך לזכור שהכיפה, אף שאינה מצוות עשה מפורשת מדאורייתא, היא אחד המנהגים החזקים ביותר של עם ישראל. החיוב ההלכתי שלה הוא בעת תפילה, כניסה לבית כנסת או אמירת ברכות, אך לאורך הדורות היא הפכה למנהג שעם ישראל קיבל על עצמו באהבה. כידוע, מנהג שעם ישראל ויראי שמיים מקבלים על עצמם מקבל תוקף הלכתי ומחייב. עצם הנכונות לחבוש אותה מעידה על רצון עמוק להתחבר לשורשים ולזהות האומה.

מעבר לכך, חז”ל הורו לנו את הכלל הידוע: “לעולם יהא אדם ירא שמיים בסתר ובגלוי”. יראת שמיים אמנם מתחילה מהפנימיות, מקבלת עול מלכות שמיים בסתר הלב, אך המדרגה השלמה והבריאה היא כשהיא מקבלת ביטוי גלוי. חבישת הכיפה היא אמירה נחרצת: “אני מוכן להזדהות כאדם ירא שמיים, ואין לי שום בושה בעבודת ה׳ יתברך”. זוהי הכרזה על זהות ללא פחד.
אמנם, מדי פעם אנחנו נחשפים לאנשים שחובשים כיפה אך עושים מעשים שאינם ראויים. אבל צריך לדעת שזהו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, ויכול להיות שנראה הרבה סרטונים כאלו של יהודים שרק עכשיו התחילו ללכת עם כיפה אך עוד לא תיקנו את מידותיהם ומעשיהם. הציבור שאימץ את הכיפה לא מחפש תחפושות, אלא נקודת אחיזה פנימית. התופעה הזו מעידה על תרבות חדשה של יראת שמיים ציבורית, שאינה פוטרת אותנו מעבודה אלא מטילה עלינו אחריות כבדה לקחת את התהליך עוד כמה שלבים: לקבוע עוד חברותות, ללמוד וללמד תורה, ולשקוד על תיקון המידות. כשעם ישראל צמא לאמונה, מחובתנו להעמיק את התהליך, לשמוח בגאולה, ולפעול עם אל.

לתרומה ל”ראש יהודי” – להפצת אור היהדות בתל-אביב ולקירוב לבבות