השבוע התרחש אירוע מאוד מרגש במטה חיל האוויר שלא הותיר אף עין יבשה במדור. סמל י’, חייל במחלקת חות”ם בלהק כוח האדם, שתפקידו היומיומי הוא דווקא ללוות ולטפל באוכלוסיית המתנדבים בחיל, סחב עמו במשך שנים תחושת פספוס: הוא מעולם לא זכה לחגוג בר מצווה. כששיתף בכך את חבריו למדור צת”ם, המפקדים והחיילים סירבו לעמוד מנגד. הם הפתיעו אותו וארגנו לו עלייה מפוארת לתורה במטה החיל, ובכך סגרו עבורו מעגל משמעותי שנותר פתוח מאז ילדותו.
סיפור נוסף בגדוד שלי, כמה מהלוחמים וסיפרו לי שהקצין שלהם, בן קיבוץ חילוני בצפון, מעולם לא חגג בר מצווה. כשדיברתי עם הקצין, הוא אמר לי שהוא מאוד ישמח אם אארגן לו ״בר מצווה״. הקצין חזר הביתה לשבת והחליט לשתף את הוריו בתוכנית, הוא היה בטוח שהם יבהלו מ׳ההדתה׳ אך להפתעתו הם השיבו: “מה שטוב לך – טוב גם לנו”. השמחה הפנימית העצומה והציפייה שלו לטקס יחד עם עוד סיפורים דומים שמתרחשים כל הזמן מוכיחים מעל שלא מדובר באירועים חולפים או מקרים בודדים, אלא בצורך קיומי של ממש שמתעורר בעם ישראל.
לכאורה, בעיניים דתיות רציונליות או מודרניות, ניתן היה לפטור את בקשת טקס בר המצווה בגיל מבוגר כאירוע פולקלוריסטי חסר חשיבות מעשית. הרי אדם בוגר יכול לשמור מצוות והטקס לא מונע ממנו, זה טקס של נערים צעירים. אולם, המציאות בשטח מראה שוב ושוב כי לא מדובר רק בטקס בלבד, אלא בחלק בלתי נפרד מזהותו של האדם מישראל. מעבר למנהג החשוב, גם מבחינה פסיכולוגית וסוציולוגית, טקס בר המצווה מהווה טקס חניכה ומעבר קריטי של כניסה לתרבות הישראלית. כאשר הטקס הזה נמנע מהנער בילדותו מסיבות שונות, נוצר אצלו חסך רגשי-תרבותי בלתי פתור, תחושה של קטיעת הרצף הסיפורי של החיים הישראליים ובעיקר היהודיים. הטקס הזה מעניק לאדם את ההכרה החברתית הרשמית שהוא זקוק לה כדי להרגיש חלק שווה, לגיטימי ומחובר לחברה היהודית שבה הוא חי, אך יותר מכך- שייכות לעולם המצוות והאמונה.
כדי להבין את העוצמה של טקסי מעבר אלו, אשתף בסיפור של רב שנתקל במשפחה שלא הצליחה להשתחרר מאבל כבד ומשתק. כשהמשפחה פנו לרב שיעזור להם, התברר לו שהם מעולם לא ישבו שבעה כהלכה. הרב מיד ארגן עבורם שבעה מרוכזת שבה דיברו על הנפטר וקיבלו מנחמים, הם הצליחו לעבד את האובדן, להתאבל נכון ולהמשיך בחייהם. מנהגי ישראל, אם מדובר בבר מצווה, חתונה או אבלות, אינם רק ציוויים יבשים; הם גם כלים תרבותיים ורוחניים שנועדו לתת מענה לנפש ורוח האדם.
בתקופה הנוכחית, עם ישראל עובר תהליך עמוק של התעוררות רוחנית של תחיית הקודש. יהודים רבים מחפשים כיום תחושת שייכות אמיתית, והרצון לחגוג בר מצווה בגיל מאוחר הוא ביטוי ישיר להתעוררות זו, היא מאפשרת ליהודי להתחבר באופן מודע, בוגר ומבחירה לשרשרת הדורות ולמסורת שלו.
חובתנו הציבורית היא לפעול אקטיבית, ולא לזלזל חלילה בצורך הזה, אלא להציע מענה חם ומחבק.
ראשית, עלינו לגלות ערנות ולאתר יהודים שלא חגגו ׳בר מצווה׳ : בין אם מדובר בחיילים בסדיר ובמילואים, בקולגות במקום העבודה או בסטודנטים באקדמיה – עלינו לפתוח את הלב. למשל פנייה פשוטה, רגישה וכנה בנוסח: “מה איתך, חגגו לך פעם בר מצווה?”, יכולה לחשוף רצון כמוס. שנית, נדרשת התגייסות קהילתית מלאה: ברגע שאדם מביע את רצונו, על הסביבה – הפלוגה, החברים והמילואימניקים להרים את הכפפה, לארגן את האירוע ולחגוג איתו בשמחה עצומה (לא לשכוח לזרוק טופי). לבסוף, יש לבסס את תחושת השייכות: כאשר הקהילה חוגגת עבור היהודי, הוא מבין שהוא לא רק שייך לתורה ולמצוות ברמה הרעיונית, אלא הוא שייך לקהילה אוהבת ותומכת.
בסופו של דבר, בר מצווה מאוחרת היא עדות חיה לכך שהלב היהודי לעולם אינו שוכח את שורשיו. כאשר הקהילה נרתמת להשלים את החסך הזה ומחבקת את היהודי, היא מעניקה לו נחת רוח, סגירת מעגל היסטורית וחיבור מחודש, איתן וגאה למסורת ישראל ולשרשרת הדורות.
אז בנוסף לבר מצווה שאתם מארגנים לבן של השכן, כדאי לבדוק אם אחד השכנים בעצמו ישמח לטקס כזה. בהצלחה.
לתרומה ל”ראש יהודי” – להפצת אור היהדות בתל-אביב ולקירוב לבבות
