איריס חיים, שבעבר לקחה חלק בפעילות מטה החטופים, מביעה אכזבה עמוקה מהכיוון שאליו הלך המטה לאחר הקמתו. לדבריה, ההקמה הראשונית נעשתה בכוונות טובות, מתוך רצון אמיתי לסייע למשפחות החטופים. יוזם ההקמה, דודי זלמנוביץ', קרוב משפחה של שלי שם טוב, ביקש לבנות מסגרת תומכת, אך מהר מאוד נכנסו לתוכה גורמים שלדבריה השתלטו על המטה והסיטו אותו ממטרתו המקורית.

לטענתה, הפעולות שבוצעו בשם המטה לא סייעו בפועל להשבת החטופים ואף פגעו במטרה זו. היא מצביעה על כך שהמהלכים שננקטו רק העלו את המחיר של העסקאות האפשריות, תוך כדי העצמת המספר של החטופים שנותרו כקלף תודעתי. איריס סבורה כי מאחורי הקמפיינים וההפגנות עמדו שיקולים פוליטיים, ולא רק מאבק אנושי או הומניטרי.

היא מתארת כי כבר בתחילת הדרך חשה חוסר נוחות כלפי האופן שבו התנהלה הפעילות בתוך מטה החטופים. לדבריה, הייתה שם אווירה שלא תאמה את עקרונותיה, והיא בחרה להתרחק מהמקום לאחר ביקור קצר. ברגע שהמטה החל לארגן הפגנות נגד הממשלה, היא וחבריה החליטו להתנתק מהפעילות, מתוך בחירה להישאר מחויבים למדינה ולמוסדותיה, ולא לקחת חלק במחאה שפועלת נגדם.

איריס מדגישה כי יש לה הבחנה ברורה בין מחאה נגד מדיניות לבין פגיעה בלגיטימיות של המדינה. היא מביעה הסתייגות ממחאות שהתקיימו הן לפני השביעי באוקטובר והן אחריו, וטוענת כי לא התחברה לדפוס של מאבק ציבורי שעלול להתפרש כפגיעה בלכידות הלאומית.