איריס חיים, מביעה עמדות נחרצות בשיח על זהות יהודית ועל יחס החברה הישראלית כלפי עצמה. לדבריה, החברה לא מפיקה את הלקחים הדרושים מהעבר היהודי, והיא מזהה כיום תהליכים מדאיגים שמזכירים דפוסים של הדרה ואיבה עצמית.
היא מתריעה כי מדינות שמתנגדות לנוכחותם של נבחרי ציבור כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ’, משחזר – גם אם לא במודע – את הרטוריקה הנוראה של ״יהודים החוצה״, כפי שנשמעה באירופה האנטישמית. היא עצמה הבינה שהזהות היהודית שלה היא יסוד ראשוני ומהותי. כבת למשפחה יהודית יוצאת אירופה ואם שכולה, היא מדגישה כי בנה נרצח רק משום שהיה יהודי – תזכורת חדה ומשמעותית לכך שזהותנו אינה דבר מובן מאליו.
יחד עם זאת, חיים מדגישה כי אין צורך במדינה דתית או בכפייה דתית. בעיניה, ההכרח הוא בהיכרות עמוקה עם היהדות, עם ערכיה ועם הזהות ההיסטורית תרבותית של העם היהודי. היא מאמינה שההתנערות מהשורשים והפירוד בתוך החברה הישראלית עלולים להוביל לחורבן נוסף וקוראת ליחס אחר בין אדם לרעהו – למעשים של אכפתיות, אמפתיה והזדהות, כדי לחזק את החוסן הפנימי של החברה ולהימנע משבר שמקורו בפילוג עצמי.

















נכון גם כף רגלי לא תדרוך במדינות האלה,הבעיה שאת רוב עם ישראל זה לא מעניין כמו הישראלים שממשיכים לרדת למדינות ארופה האנטישמיות והיהודים שלא עולים , שזה לדעתי נוראי , הם עדין לא מבינים שאין לנו ארץ אחרת